כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
שיר פרידה לאהוב המת יש המבקשות סליחה ויש החיות בכעס יש המוחות דמעה על זכרונות מעורפלים
בחדר מלא שתיקה בתקרה רטיבות קודחת ליל מנוחה אהוב הקיים קצר, המוות אינסופי
| |
ההזדקנות שאחרי המודרנה אתיופי מעשן נובלס ליד טלפון ציבורי שלא עובד פיליפיני מלווה קשישה ששכחה איך הולכים תאילנדי מחטט באף ליד בית-קפה שלושה ערבים בונים בניין מלבנים ואבנים שרק אתמול נזרקו לאיזה ילד על הראש
לא מצאו את הזורק וגם לא את הנפגע כי בשביל למצוא בן-אדם צריך יותר מלחפש אותו
כבר שלושה ימים הזקן מהבית שממול עם הראש בתוך צלחת הפסטה בלי טיפת דם, בלי סימני מכות רק ראש נח בתוך צלחת סחרחורת קלה, עיניים נעצמות וברגע אחד גם הפסטה שמלכלכת את הפרצוף היא רק עוד אתיופי שמעשן נובלס
| |
הפרטה אתה חי, ואתה בוחר כל מיני בחירות בחיים שלך, שמכוונת אותך לכאן או לכאן, ואתה ממשיך לחיות כאילו שום-דבר לא קרה. אתה מגבש לעצמך איזושהי תפישת עולם, מסודרת פחות או יותר, וחי כמו שאנשים חיים, באותם הבקרים ואותם הלילות, שואל הרבה שאלות ועונה לעצמך הרבה תשובות, לפעמים יותר מדי. מוצא לעצמך כמה מעגלי שייכות, לחלק אתה מרגיש שייך יותר ולחלק פחות, מרגיש משמעותי פה, מרגיש סתמי שם, וחי את החיים כמו שחיים אותם, דרך אותם עיניים ועם אותו הפה, מנסה לסלול לעצמך שביל בתוך החורשה התחרותית הזו. עד שמגיעה הנקודה שאתה פוקח את העיניים ומגלה את החברה סביבך. חברה מפורקת עד היסוד, שאין בה יותר כוח משיש בבן-אדם יחיד, מיואש, שכל חייו חיפש פתרונות במוכר ובנמצא. חברה שמכרסמת בעצמה עד הנקודה הכי פנימית, שחותכת לעצמה את מערכת העצבים. חברה שלא רוצה יותר להיות חברה, חברה שרוצה להיות פרטים, לחיות לבד עד כמה שאפשר. ואתה בוחר כל מיני בחירות בחיים שלך, וכולם סביבך בוחרים לדאוג לעצמם, כי אם הם לא - אז מי כן? והנה המדינה מתפרקת לגורמיה, איש-איש והגורל האכזר שלו, שנעלם כאילו אף-פעם לא היה. וכדי לחפש עוד שמץ של משמעות, הם מחטטים עמוק יותר בתוך עצמם, מתכנסים בתוך הפרטי והאישי, כאילו יצליחו למצוא שם איזו סיבה טובה יותר לקיום. כל אחד תופס חזק באיברים שלו, שחס וחלילה לא יהפכו להיות שייכים לאנשים אחרים, ומתחיל לבנות לעצמו את חייו, בבועת הפרט שלו. ובעולם השפע - מה כבר צריך כדי לחיות? לרוץ במסדרונות הסופרמרקט של החיים ולאסוף כמה שיותר מוצרים, לאגור ולאגור, להיאחז במה שיישאר אחריך, לקנות, לקנות כדי שתישאר עוד טיפת משמעות! לחלק את המחשבות שלך בין חפצים ומוצרים, להסתכל סביבך ולדעת שאתה קיים. אחד-אחד אנחנו מתים, מפנים לעצמו איזו חלקה בבית הקברות, עד שלא יהיה מקום ונתחיל להיערם ברחובות. ועכשיו, בנקודה הזו, המייואשת, ההרוסה, נדרש להכריע - העתיד הוא חידה, הכל יכול לקרות. מי יעצב את העתיד? היחיד או החבורה? הפרט או הכלל? הבודד או המאושר? המיואש או החולם? הנה הרעיון הציוני מתגלגל במורד איזה הר, מחכה לתנועה חזקה מספיק של אנשים שתעצור אותו, מאמץ ער של אלף זרועות. העתיד לא מצפה לנו, אנחנו מצפים לעתיד.
|
נכתב על ידי
,
6/9/2009 15:43
בקטגוריות אבסורד, אידיאליזם, אנושות, בדידות, הגשמה, המאה העשרים, חופש, חינוך, מרד, צדק, ציונות, קיום
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
לדף הבא
דפים:
|