 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
חזרתי הביתה לבד
לא התקשרת. לא התקשרת לשאול איפה אני, לא התקשרת לשאול איך היה. לא התקשרת אפילו לוודא אם אני חי, לא התקשרת לבכות עלזה שאני מת. בטח לא חשבת עליי, בטח נעלמתי לשישה ימים ואתה סוף-סוף נהיית חופשי, כבר לא כבול למחשבות שלי. ואני, כמו מפגר, לא הפסקתי לחשוב עליך, ואת השעתיים שישנתי בלילה בזבזתי בלחלום עליך.
לא ניסית ליצור קשר, בטח לא חשבת עליי כי אני כבר לא חשוב, כי כבר לא צריך ממני כלום. אני וחרדות הנטישה שלי כוססים יחד ציפורניים, ואתה רחוק, בבית הקריר שלך, כמה קל לך לעשות כל דבר שאתה עושה.
והיה לי טוב גם בלעדיך, צרחתי וחייכתי גם כשלא היית לידי, הצלחתי לחיות קצת גם בלי טיפת הנחמה המתובלת בפספוס שאתה מציף בי. ואפילו לחשוב עליך עשה לי טוב, כי דמיינתי אותך איתי בשק"ש, רק מחבק אותי ונושם לי באוזן, ולא יותר מזה, רק נמצא קרוב אליי... והיו לילות שאפילו לא הייתי צריך לדמיין.
ועדיין, היית כל-כך רחוק. אתה והחיים שלך במקום אחר עכשיו. וביום ראשון אצלול אל עוד חמישה ימים, רחוק ממך, רחוק מטעם החיים שלי, רחוק מהסיבה לחיות ומהסיבה למות. וככל שתהיה פחות בחיים שלי, ככה החיים שלי יהיו פחות בי, עד שאהפוך לקליפה ריקה שנודדת מנקודה לנקודה, מחפשת לעצמה משמעות, מחפשת לעצמה אותך.
ובכל-זאת היה לי טוב כשחשבתי עליך.
| |
עד סוף הקיץ
הקיץ הזה הוא כמו
נקודת נצח
שבה שפדו אותי על מקל
והעלו אותי הכי גבוה
הכי קרוב לשמש
הכי קרוב לרוח
הכי קרוב לאלוהים
הכי חופשי, הכי אני
הכל שליו
הכל פשוט כל-כך
ואני הכי גבוה בעולם
ועדיין
משופד על מקל
תמשיך להחזיק אותו
ולחייך
ואולי תמות איתי
וסוף כל סוף
תבין למה אני לא רוצה
לחיות לנצח
|
נכתב על ידי
,
23/7/2009 22:15
בקטגוריות אבסורד, אהבה, אלוהים, הגשמה, הזיה, חופש, מוות, מחלת נפש, קיום, שירה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
שלוות הרחובות המצטלבים
חתולים בלי בית אוהבים להתחכך במכוניות הישנות שחונות בתחילת הרחוב שלי. כנראה שלחתולים גם גוש מתכת יכול להיות סוג של נחמה, וגם לבני-אדם, אבל רק במקרה שהם ממהרים נורא.
בעונת הייחום, חתולים לא יודעים לגדול. הם מחפשים לעצמם חתולה מיוחמת עם רגליים פתוחות, עד שירגישו שאין בהם עוד אנרגיה פוטנציאלית, ושמותר להם לנוח, ליד או בתוך פחי הזבל.
והיא, החתולה עם הרגליים הפתוחות, בכלל הייתה מאוהבת באיזה כלב. והיא אפילו לא יודעת אם זו אהבה או לא, היא רק יודעת שהיא רוצה איזה כלב שיהיה קרוב אליה, שיגן עליה בלילה, שיגן עליה ביום... היא פתחה רגליים בשביל כלב, לא בשביל חתול בלי בית. ואפילו לא רצתה שהכלב ידפוק אותה, אלא רק רצתה קצת תשומת-לב, קצת יחס חם...
ובינתיים, כל החתולים של הרחוב דופקים אותה, מתחת למכוניות הישנות שלא זזו מהמקום מאז הסתיו.
היא לא מצאה את הנחמה שלה בגוש מתכת, ולא בחתול מיוחם. את הנחמה שלה היא מוצאת רק בלילות, בטיסות חלומיות לאיטליה, היא והכלב שלה, קרובים יותר או פחות, מסוגלים לראות אחד את השנייה, מסוגלים להבחין זה בזו עמוק עמוק אל תוך האיברים הפנימיים... וכל חתולי הרחוב מחפשים נחמות במטוסי ענק, עד שהם נשאבים לתוך אחד המנועים.
אם רק הייתה יכולה לישון לנצח, הכל היה פשוט יותר. אבל בכל בוקר היא מתעוררת כאן ולא באיטליה, ולידה במיטה איזה חתול מיוחם, ולפעמים אפילו אף-אחד. אפילו לא כלב.
-
"אין כזה דבר לא פנוי רגשית."
"אז מה אני אמור, לשקר לעצמי?"
"אתה אמור לקחת אחריות על הרגשות שלך."
"אני לא רוצה לקחת אחריות על הרגשות שלי. זה כבר לא נקרא להרגיש."
"אז תהנה באמבטיית הסבל שלך, אתה והכלב שלך."
מילים זו אחת ההמצאות הכי גאוניות של האדם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
