לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 33

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009

מה זה בעצם משנה?


 מילים זורמות אליי ואין לי כוח להתנגד להן. הן מתנגנות מעצמן אל תוך החדר הריק, משתוללות בין חפצים שבורי רגליים. הן מחפשות קצת משמעות בין הקירות הלבנים, הן ממלאות עצמן במה שהתכוונתי לומר, רעדים קלים שמזיזים אוויר שהתערבל אל תוך חיים מקבילים, בין מראות ושבילים ושלטים, שאין בהם פשר.
 אני רוצה שתהרוג אותי, שלא אחיה יותר בין ידיך, שנותנות לי משמעות שלא שייכת לי, אלא לקיום אחר, שיש לו עיניים יפות יותר, אמיצות יותר. כל השטויות שאתה ממלמל כמו טיפש, הלוואי שלא יתנו לך להירדם, שתטבע בתוכן.
 לילה שקט ואין לי סיבה לקום אל שום-מקום, אני נשאר ויושב, וחולם על מה שיכולנו להיות, על איך שיכולתי לברוח, לשכוח, להצליח לפרוח, לתת לי עוד סיכוי להשתנות. לתת לעצמי סיבה לחיות.
 בחדר קטן, סותם את החור עם הפקק שהמצאתי, שיתאים בדיוק לתחושות הנמסות, שזורמות אל המקום הנמוך ביותר, שהניקוז שבראתי לי מצליח לסחוף חיים.
 כשתמצא אותי, את הפתק שכתבתי לך, בגללך, תסתכל לי עמוק בעיניים, ושנינו נדע שזה לא באמת בגללך.
 כל בחירה שאבחר בקיום המסריח הזה, היא שלי, רק שלי. בלי שרציתי, החיים האלה שלי. הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים.

-

ללא ספק (או עם קצת ספק) אחת הסצינות הכי מדהימות בקולנוע המודרני:

ולמי שהסרטון דפוק אצלו (כמו אצלי, לדוגמה...): http://www.youtube.com/watch?v=3GAwi34vHyQ
נכתב על ידי , 29/6/2009 20:19   בקטגוריות אהבה, בדידות, הזיה, התאבדות, חופש, לילה, מוות, סיוט, קיום  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בעולם אידיאלי הייתי מתאבד אחרת


בקץ של רגע
בראשית הלילה
בבחירה אחת
אמחק הכל
בדרך ללא מוצא
אצבע לעצמי קרקע
שאעצום את העיניים
ואלך על האוויר

אתבונן בכמיהה
על החיים שהותרתי מאחורי
על הבתוליות של המקומות
שלא זכיתי להגיע אליהם
על התמימות של הטעויות
במקומות שהגעתי אליהם בטעות
ועל הדרך שאבדה לי
על סף אגם צלול
שבו בפעם האחרונה
שטפתי את פניי
ולמרות זאת
לא הצלחתי לראות דבר
על פני המים

-

"אך בכל הדרכים מעולם
לא אבדה לי דרכנו
וגם אם לפעמים
מסביב סערו הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב
טוב עד גדותנו
והיה לנו רע
ואהבתי אותך לא פחות."

(דברים שרציתי לומר / יענקל'ה רוטבליט)

נכתב על ידי , 27/6/2009 00:29   בקטגוריות אבסורד, בדידות, התאבדות, לילה, מוות, מחווה, מחלת נפש, שירה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משני צידי הים


 יום הולדת יש רק פעם בחיים, היום שבו אדם נולד. ואנחנו, בעולם הריגושים והאלקטרוניקה שלנו, כל-כך צריכים טקסים שיזכירו לנו שאנחנו חיים. אז כל שנה אדם מתכנס, עם עצמו ועם הקיום, וחוגג לעצמו, בשקט, את החיים שלו. מזכיר לעצמו שהוא חי.
 אני יושב בחדר שקט, מוקף בדממה, ומחפש לעצמי סימנים. שעתיים לפני שאני נזכר מחדש, אני מטביע את עצמי בשנה שעברה עליי, ואני טובע הכי עמוק שיש, ונהנה מכל רגע. אני חושב על השירים שליוו אותי השנה, על האנשים שליוו אותי השנה, על המקומות שהייתם בהם, על הדברים החדשים שלמדתי, וכל מה שאני מצליח זה להתמלא בצמר גפן ספוג פספוס. אני עוצם את העיניים ורואה לעצמי בית עץ ליד נחל זורם בשדה ענק וירוק, ואישה מיניקה תינוק בצל עץ עתיק. אני חושב, פוקח עיניים, ומתחיל לחיות לעצמי חיים.
 סחפתי את עצמי אל מקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם, והנה אני כאן, בנקודת האל-חזור, בנקודה שבה השמש מגיעה לנקודה המסוימת בצד השני של העולם, ואני מזריק לעצמי לווריד את כל החיים שיכולתי לבקש לעצמי.
 אני רוצה לתפוס חזק בבשר שלי, ולהבטיח לעצמי שהוא שלי. להבטיח לעצמי שאף-אחד לא ייקח אותו. אני רוצה לכלוא את המחשבות שלי בכספת, שאנשים יפסיקו לשחק לי בהן. אני רוצה להיות אדם לעצמי. אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אני אצליח, אבל שוב הכל קורה מעצמו, שוב הכל נהיה מוזר ומעורפל ואני מוצא את עצמי בצד, מתחנן שמישהו יקשיב לי.
 עוד שעתיים אני צריך להכריע מה עתיד הנפש התועה שלי בקיום. עוד שעתיים, כשאני כבר אהיה בשינה עמוקה וברכות אחדות יזרמו אליי במרחב הסלולרי, משהו בגורל ישתנה, ואני אצטרך לבצע את הבחירה הפשוטה של להמשיך לחיות. בפעם הראשונה אף-אחד לא יוכל למדוד את הבחירה שלי חוץ ממני, אף-אחד לא יגיד לי תודה על העובדה שאני עדיין חי. אני אצטרך להודות לעצמי, ולחבק את עצמי, ולתת לעצמי להיות.
 אני נכנס ליום ההכרעה הזה בתחושות כל-כך מעורבות. אני מרגיש שמישהו קושר לי את הרגליים ואת העיניים ומצפה שאני אתחיל לרוץ.
 תרשו לי, ליום אחד, לא לעמוד בציפיות שלכם, אלא לקחת דברים בקצב שלי. החיים האלה יפים מדי כדי שאני אבזבז אותם בריצה פרועה אחרי מטרות. בן-אדם שיודע לחיות באמת, ילך אל המטרות שלו לאט, שיצליח להנות מהדרך.
 חוסר הסדר של הפוסט הזה הוא בדיוק מה שקורה עכשיו במוח שלי. לא אכפת לי אם אף-אחד לא יבין שום-דבר ממה שכתוב כאן, כי המילים האלה, והזרימה שלהן והחיבור ביניהן, הוא בדיוק מי שאני ומה שאני. והנה, סחפתי את עצמי אל היום הזה, שבו הגיע הזמן להיזכר מחדש, להחליט מחדש, ולאחל מחדש, לקיום המדהים הזה, את כל הטוב שאפשר. שיהיה לי טוב, שיהיה לכם טוב, שיהיה לנו טוב, שלא יהיה רע. שנצליח להסתכל אחד לשני בעיניים בלי להתחיל לצחקק בעצבנות, שנצליח להתפשט בלי להתבייש, שנצליח לעצום את העיניים בתוך ההמון ולא להרגיש מוזר.
 אני אוהב אתכם. עד מאה ועשרים.
נכתב על ידי , 24/6/2009 21:59   בקטגוריות אבסורד, אהבה, בדידות, הגשמה, התאבדות, חופש, קיום  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)