כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
שתי תמונות מעמדיות מחיי היומיום
תמונה א
אישה: תראו, באופן כללי אני מאוד נגד הכיבוש. רק
הרעיון שעם אחד ישלוט בעם אחר הוא מעורר בחילה מטבעו. לכל עם ועם יש את הזכות
להיות ריבון על חייו, וזו החובה המוסרית של מדינת ישראל לאפשר את זה גם לעם
הפלסטיני.
[נכנסת עובדת זרה]
עובדת: מיס?
אישה: יו פינישד קלין ד'ה באת'רום?
עובדת: יס.
אישה: גוד, גוד, סו יו קן סטארט ווית' ד'ה סטיירס.
[עובדת יוצאת]
אישה: תראו, גם אחרי מה שעברנו בתור עם, אנחנו
צריכים לדעת מה זה צורך בעצמאות. זה לא איזה שיגעון, זו לא איזו גחמה מטופשת –
מדובר פה בצורך אמיתי של עם לקיים את עצמו, לקחת אחריות על גורלו. והילדים
הפלסטינים המסכנים לא מכירים את המושג חופש, בשבילם עצמאות זה חלום, זה לא כמו פה
שאתה יכול לקחת חופשה ו-הופס, אתה חופשי! כשאנחנו מדברים על עם שלם שנשלט על-ידי
עם אחר אנחנו מדברים על חוסר חופש מוחלט, כששואלים שם ילדים מה הם רוצים לעשות
כשיהיו גדולים, הם עונים לך 'מי אמר שנהיה גדולים?'!
תמונה ב
[הפגנה. נכנס מעסיק]
מעסיק: עובדים יקרים! אחרי משא ומתן עם וועד העובדים,
הוחלט להעלות את המשכורת שלכם בשני שקלים לשעה!
[מחיאות כפיים]
עכשיו
תלבשו את הסינר, תיכנסו לבית-הקפה, ותתחילו להזיז את התחת המסריח שלכם ולעבוד! יש
כלים מטונפים שמחכים לכם כבר שבוע בכיור, הם הסריחו את כל המטבח! וחסר לכם שאחרי
ההעלאה הזו במשכורת אתם לא משרתים את הלקוחות עם החיוך הכי רחב שהפרצוף תחת שלכם
יכול ליצור! וכל מי שאני אראה שלא עומד בדרישות של העבודה, יקבל כזו בעיטה בתחת,
שהוא יימצא את עצמו בצד השני של תל-אביב! כמובן שהכל במסגרת חוק פיצויי הפיטורין
וכולי וכולי.
[פאוזה]
יאללה,
מה אתם בוהים כמו קופים? לעבודה!
[ההפגנה מתפזרת]
|
נכתב על ידי
,
27/12/2009 00:58
בקטגוריות אבסורד, אמונה, אנושות, גזענות, הגשמה, המאה העשרים, חופש, מרד, ניצול, צדק, ציונות, קיום, שוויון
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מדבר בצל גשם אם היה לי מטוס הייתי טס בכל העולם לראות את כל השפע הטבעי לראות את כל מה שקיים
וכמו ציור אימפרסיוניסטי המראות ייצרבו לי במוח רק כדי שיהיה לי על מה לחלום בבית, מחובק בחדר החם
-
אחרי שבוע במדבר עם האנשים שאני כל-כך אוהב, קשה לי להישאר אדיש לקיום. אני רוצה לחוות כל רגע, כל שנייה, לצאת לרוץ בכל פעם שיורד גשם. להרגיש את הריאות צורבות מהקור, להרגיש שעוד רגע והרגליים לא סוחבות - אלה החיים, הרגעים האלה, הכמעט בלתי-אפשריים, שאנשים זורמים את כל חייהם אל הקבר בלי לחוות אותם פעם אחת. כוכבים נופלים עליי, ואני מחייך. ובכל רגע שעובר אני מרחיב את החיוך עוד קצת, להרגיש איך הלחיים נמתחות, להרגיש איך החיים.
| |
בואי נימלט מן האספלט "אני הולך, להתראות." "תהנה המון, מתוק. שמור על קשר! לקחת פלאפון?" "כן." "אז תתקשר כשאתה מגיע!" "מגיע לאן?" "לא יודעת... לכל מקום..."
| |
לדף הבא
דפים:
|