לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 33

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2010

הכל צפוי והרשות נתונה - הגרסה החילונית


(רשמים מתוך סמינר לקראת חתימה לנח"ל, 15.1-16.1, גרעין בראש)

 כשאנו באים לבחון את החיים שלנו, אין לנו ברירה אלא לשאול מה אנחנו רוצים שיהיה בהם. וכדי לבחון את זה, אנחנו חייבים לצאת מהנחה בסיסית אחת: שהחיים האלה הם תכלית הקיום שלנו. כלומר, שההווה הוא התקופה הכי משמעותית בחיים שלנו. כל הווה שהוא, כל עוד אנו חווים אותו.
 ומתוך התובנה הקיומית הזו, בא תינוק לעולם. והוא ייחודי, והוא אחד ויחיד בעולם כולו, ואין שום אדם אחר שיהיה הוא. הוא נולד, ויש בו הניצוץ הייחודי שקיים רק בו. בהשתלשלות אירועים טראגית יותר או פחות, הוא יוצק עצמו לתוך תבניות שברורות מאליהן - תחילה המערכת המשפחתית, לאחר מכן מערכת החינוך הממוסדת, בשלב מאוחר יותר הוא מפגין פטריוטיות ממדרגה ראשונה ומתגייס לצבא, ולאחר טיול ארוך או קצר באזור גדוש סמים, הוא רשאי להתחיל את החיים האמיתיים - הלימודים הגבוהים, מציאת מקום העבודה, הקמת המשפחה, וחוזר חלילה. וכך יצרנו רצף של חיים, שמתגלגלים כמעט כאילו התסריט שלהם ידוע מראש.
 לרוב, כשאנשים בוחנים את חייהם, הם מתמרנים בתוך המערכת המוגדרת והמוגבלת הזו של אופנים וצורות, באופן טבעי ממש. כשאנשים בוחרים איך לחיות את חייהם, אין להם ברירה אלא לחיות כמו שצריך לחיות. אם לא תלמד - לא תצליח, אם לא תצליח - לא תרוויח ואם לא תרוויח - הרי שתחיה חיים ריקים, שאין בהם די כדי למצות את כל הכשרונות הקבורים בך, שרק מחכים שיהיה להם הזמן או המקום להתפרץ.
 וכך, כמעט דרך התת מודע, אתה מתחיל לחשוב את חייך דרך כל מה שקיים. היכולת שלך להסתכל בצורה ביקורתית על העולם מתערערת, שכן כדי לחיות חיים מלאים ונכונים עליך לקבל על עצמך את עול העולם. אדם שיתעלם לגמרי מכל מה שקיים - אילו מין חיים יהיו לו? הוא יחיה בריק תמידי, בערפל סמיך שאין לו היכולת להתפוגג. על-כן, על כל אדם שרוצה לחיות בעולם כמו שהוא, חייב לוותר על עצמיותו, על הניצוץ הייחודי שקיים רק בו, על-מנת להיות חלק מהחברה האנושית, לחיות חיים שראוי לחיות אותם.
 המחשבה של החברה הופכת להיות המחשבה של היחיד. היחיד מטשטש עצמו, מנסה לקבל על עצמו חוקים שהוא לאו דווקא מסכים איתם, מנסה לוותר על כמה שיותר מהאישיות שלו, מהיכולת שלו לחשוב ולהרגיש. התופעות החברתיות שאין עליהם שום עוררין רבות מספור - הצורך שלנו בלבוש, בבית משלנו, התלות שלנו בכסף כשלעצמו, ולא לשם מטרה אחרת. ובכל-זאת, אנחנו מוותרים על עצמיותינו גם במקרים פחות כלליים - אם, לדוגמה, נצטרך להביע את דעתינו על דבר מה, כשידוע לנו מה דיעת הרוב לגבי עניין זה - באופן טבעי דעתינו תושפע מדעת הכלל, בין אם ניסחף בזרם התודעתי-חברתי, ובין אם נגלה התנגדות נחרצת; בכל מקרה נהיה חייבים לאמת את דעתינו מול דעת האחר, הזר, הכלל.
 איזה מין חיים אנחנו חיים, אם כך? חיים של אחרים, שלא שייכים לנו. חיים שאין בהם אמת, שמורכבים מאינספור גורמים שכלל לא קיימים בנו. היכולת שלנו כאנשים להיות אנחנו בחברה הישראלית של שנות ה-2000 היא כמעט בלתי-אפשרית. ובכל-זאת, אנחנו נדרשים לחיות. נדרשים לחיות כל רגע, ובכל רגע גם לבחור איך נחיה. איך נגשר על הפער? איך נחייה את החיים האלה אם הם כלל אינם שייכים לנו? איך לא נבזבז אותם לשווא?
 אל מול המוות, הכל נראה זניח. בקלות אפשר לחשוב שאנחנו בורג במכונה, שאנחנו גרגר אבק חולף. שברגע שייגמר תפקידנו נחלוף מהעולם כלא היינו. המשמעות שאנחנו נותנים לחיינו חייבת להיות כאן ועכשיו. היא לא יכולה להיות בעתיד, וגם אי-אפשר לתלות אותה בעבר. כל רגע בחיינו חייב להיות משמעותי כשהוא עומד בפני עצמו. כל זמן שנחיה חיים ונרגיש שאנחנו מבזבזים אותם לשווא, הרי שאנחנו נכנעים למחשבה שהיא כלל לא שלנו. כדי לשחרר את החיים ולהפוך אותם לחופשיים, חובה עלינו להפוך אותם לבלתי-תלויים בזמן. חיים חופשיים קשורים אך-ורק בחוויה.
 אך איך נדע איזו משמעות אנחנו רוצים לתת לחיינו? כדי להעניק להם אחיזה במציאות, חייב להיות זרקור שיוביל אותם. עלינו לדמיין את החיים כמו שהיינו רוצים שהם יהיו. כך, למעשה, אנחנו נותנים תוקף לחוויה הרגעית שלנו בהווה - כל עוד נדע שהיא מכוונת, שהיא רחבה מספיק כדי לכלול חיים שלמים, רק כך החוויה תצליח להיות משמעותית. חוויה שקיימת לשם עצמה, אין לה אחיזה בקרקע. חוויה שקיימת לשם ייעוד ומטרה, הרי שהיא קיימת יותר מכל חוויה אחרת - היא השילוב האידיאלי שבין יעד ודרך, שבין מטרה ואמצעי.
 כדי להצליח להעניק לחיים שלנו את המשמעות האמיתית שאנחנו רוצים לתת להם, אנחנו חייבים להצליח להיות מודעים לכך שאנחנו עלולים לחיות חיים של אחרים. עלינו לבחון את המחשבות שלנו בצורה כזו שלא יהיו תלושות. הן חייבות להיות קשורות לעולם הערכי שלנו, לאמונות שלנו, לחלומות שלנו. כל עוד נהיה מודעים לאותו שד מתעתע, שרוצה שנחשוב את מה שכולם חושבים, יהיה לנו קל יותר לבחון את המעשים שלנו כפי שהם, ולא כפי שהשד המתעתע בוחן אותם. כדי להצליח לעשות זאת עלינו לבחור בחיים שהם אמיתיים, שהם לאו דווקא פשוטים, שהם ביקורתיים ומלאי חשיבה, שמשחררים אותנו מעול הקיים ונותנים לנו לדמיין, לחלום. כדי להעניק לחיים שלנו משמעות אנחנו חייבים לחשוב אותם בתוך מערכת גדולה יותר - של סביבה חברתית ושל חברה אנושית.
 זה המרד המתבקש מכל אדם שרוצה להיות חופשי. זה המרד האמיתי, שבו אדם לא רק מתנגד, אלא מדמיין עולם שבסיסיו הם אחרים, שנותן פתח לחיים אחרים.
 זה קשה. זו דרך שאין לה סוף. נמות לפני שנשתחרר מכל הכבלים שלנו. אך עצם המחשבה על חברה חופשית, מאפשרת, שכל אדם בה הוא אדם שלם שמצליח לראות עצמו כשווה לאחרים, חייבת למלא אותי תקווה. זה קשה - אני אצליח. אני אגשים את חלומי.

"אבל החיים מורכבים מדברים קטנים, ודווקא את הדברים הקטנים צריך לדעת לחיות בגדלות - וזה עושה את החיים לגדולים." ~ א.ד. גורדון.
נכתב על ידי , 17/1/2010 22:22   בקטגוריות אבסורד, אידיאליזם, אמונה, אנושות, הגשמה, המאה העשרים, חופש, מוות, מרד, צדק, ציונות, קיום, שוויון  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כרוניקה של אהבה


 הגיע הזמן לחיות. הנה אישה ומסעדה, אפשר לשבת לדבר, ואם כל התחושות ימצאו את מקומן - נוכל גם להחליף מספרים ולהיפגש שוב. בסך-הכל שנינו אנשים מבוגרים, נוכל להחליט החלטות בוגרות לגבי החיים שלנו. תחילה נתקרב, נכיר יותר, בהמשך נצא לסוף-שבוע רומנטי. נתחיל ללמוד, נתקדם, נעשה משהו עם החיים שלנו. כשנרגיש בשלים מספיק נוכל לעבור לגור ביחד, לנהל חיים משותפים. לאחר זמן-מה נוכל להתמסד, לתת צורה לחיים שלנו. נתחתן, נתבגר ביחד. שניים-שלושה ילדים שיעסיקו אותנו כשנפסיק להתעסק זה בזו. כשיעזבו את הבית נזדקן בדממה, ונמות שבעי-רצון - חיינו כמו שחיים אנשים, הלכנו בדרך האדם, עשינו מה שעושים כולם!
 הגיע הזמן לחיות. הופס, חלפה לה אישה. כל שנשאר כעת הוא מחשבה על השתלשלות אירועים אפשרית, והידיעה שנמות. נשתדל למות כמו שמתים כולם. ואם בטעות נפספס, ונמות אחרת - לא נדע זאת לעולם.
נכתב על ידי , 14/1/2010 23:24   בקטגוריות אבסורד, אהבה, אנושות, המאה העשרים, הזיה, חופש, מוות, קיום  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחווה לדז'לנה 34


אני עברתי
עם רוח לילה מנחם
והקצף נדבק לי
ברווח שבין האצבעות ברגליים
משם הוא התחיל להתפשט
על כל הגוף
קבר אותי במחשבות

וכשניסיתי לכתוב בחול
את כל שעוד היה בי להגיד
הגיע גל
שטף ממני את כל המילים שלי
אך את הקצף הוא לא שטף
ומקבר רעוע
הפכתי למצבה ענקית
שמטילה את צילה על כל העולם

עכשיו אני קבר
צומחים ממני החצב והשיקמה
מנסים להגיע
כמה שיותר קרוב לאלוהים
ואני
בשארית כוחותיי
דוחף אותם למעלה
עד לגשר הגבוה בעולם
נכתב על ידי , 10/1/2010 22:04   בקטגוריות אידיאליזם, אלוהים, אנושות, אמונה, הגשמה, המאה העשרים, זיכרון, חופש, חינוך, מוות, מחווה, מלחמה, מרד, ציונות, קיום, שואה, שוויון, שירה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)