על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש
הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא |
 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
מה זה בעצם משנה?
מילים זורמות אליי ואין לי כוח להתנגד להן. הן מתנגנות מעצמן אל תוך החדר הריק, משתוללות בין חפצים שבורי רגליים. הן מחפשות קצת משמעות בין הקירות הלבנים, הן ממלאות עצמן במה שהתכוונתי לומר, רעדים קלים שמזיזים אוויר שהתערבל אל תוך חיים מקבילים, בין מראות ושבילים ושלטים, שאין בהם פשר.
אני רוצה שתהרוג אותי, שלא אחיה יותר בין ידיך, שנותנות לי משמעות שלא שייכת לי, אלא לקיום אחר, שיש לו עיניים יפות יותר, אמיצות יותר. כל השטויות שאתה ממלמל כמו טיפש, הלוואי שלא יתנו לך להירדם, שתטבע בתוכן.
לילה שקט ואין לי סיבה לקום אל שום-מקום, אני נשאר ויושב, וחולם על מה שיכולנו להיות, על איך שיכולתי לברוח, לשכוח, להצליח לפרוח, לתת לי עוד סיכוי להשתנות. לתת לעצמי סיבה לחיות.
בחדר קטן, סותם את החור עם הפקק שהמצאתי, שיתאים בדיוק לתחושות הנמסות, שזורמות אל המקום הנמוך ביותר, שהניקוז שבראתי לי מצליח לסחוף חיים.
כשתמצא אותי, את הפתק שכתבתי לך, בגללך, תסתכל לי עמוק בעיניים, ושנינו נדע שזה לא באמת בגללך.
כל בחירה שאבחר בקיום המסריח הזה, היא שלי, רק שלי. בלי שרציתי, החיים האלה שלי. הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים.
-
ללא ספק (או עם קצת ספק) אחת הסצינות הכי מדהימות בקולנוע המודרני:
ולמי שהסרטון דפוק אצלו (כמו אצלי, לדוגמה...): http://www.youtube.com/watch?v=3GAwi34vHyQ
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
