לכל קוראיי, שלום. אכלתם אותה. תצטרכו לסבול פוסטי ג'יימס בונד עד 2011. הא! ככה זה כשנותנים פסטרמה לחתול, הוא רוצה עוד. ובפרפראזה על חמי רודנר: הו, אובססיה! את אהובתי.
אז בעקבות קזינו רויאל שלחתי את אחי האמיץ אל גוב האריות הקרוי "כוננית הספרים העתיקים של הוריי" וביקשתי ממנו למצוא בהררי האבק את התרגום שזכרתי שהיה לנו ל"בשירות הוד מלכותה". אאוריקה, הספר נמצא. מצהיב כדבעי ועל סף התפוררות רבתי ושמו בישראל "ג'יימס בונד בשירותה החשאי של המלכה" מאת יאן פלמינג (כך במקור), בתרגום י. יהושפט, הוצאת "מרחב" ירושלים, 1964.
בלעתי אותו תוך יומיים (כבר אמרתי שאין כלום בטלוויזיה, נכון?) ונהניתי מאוד מהשפה שלו, המליצית והעשירה. יש שם פרק בשם "M באנפילאות". אנפילאות! מי אומר היום אנפילאות?
מצד שני, המגיהה של הספר כנראה היתה באותו זמן בחופשת הריון והעורך סבל מפרקינסון משום שניתן למצוא בספר שגיאות כתיב ולעיתים יש צורך לשחק "שבץ נא" עם השורות.
התרגום של יהושפט מקסים אבל גם הוא לפעמים נתפס נבוך. לדוגמא, הוא כנראה מעולם לא קרא את "קזינו רויאל", הספר הראשון בסדרה:
"ג'יימס בונד נסע בנחת בכניסה הנאה לרויאל, בינות לעצי אשור צעירים ואורנים ריחניים, בציפייה נעימה לערב הבא. בזיכרונו עלו "העליות לרגל" השנתיות שלו לעיר זו ובעיקר הזיכרונות מהקרב הגדול שניהל נגד לה-שיפר לפני שנים כה רבות. דרך ארוכה עבר מאז. כדורים רבים נורו בו והחטיאוהו ופעמים רבות ראה את המוות בעיניו. נשים רבות אהב מאז. אבל אותו קרב דרמטי, אותה הרפתקה מופלאה, הם שמשכו אותו שוב ושוב לרויאל והקזינו שלה ואל צלב השחם הקטן שבחצר הכנסייה, שנשא את הכתובת הצנועה "וספר לינד, ינוח בשלום על משכבו".
כספר הראשון בסדרה, לא רק שאין בו גאדג'טים (ובטח לא אינטרנט מהיר, טלפון לווייני ופלאפון, כמו בסרט), אלא גם החידושים הטכנולוגיים שמתוארים גורמים בעיקר גיחוך:
"מכשיר הסינקראפון הוכנס לשימוש בזמן האחרון ונמסר לכל קציני השירות שעמדו בקשר עם המפקדה הראשית. היה זה מקלט רדיו בנוי מחומרים פלסטיים שגודלו לא עלה על זה של שעון כיס. כשהיה קצין מנושאי מכשיר זה מצוי אי שם בלונדון, במחוג של חמישה עשר קילומטרים מן המפקדה הראשית, אפשר היה להתקשר עמו באמצעות מכשיר זה על ידי קריאות איתות שהשמיע המכשיר. משנשמעו קריאות אלה, שומה היה על אותו קצין למהר למכשיר הטלפון הקרוב ביותר ולהתקשר עם המפקדה – מאחר שהוא נדרש באורח דחוף."
ילדים יקרים, אנא מצאו מהו החידוש האלקטרוני שמתואר לעיל, צבעו אותו בצבעים עליזים ושלחו אל המערכת. מבין הפותרים נכונה יוגרלו קלפים של דורה.
נו, די, לא יפה לצחוק.
חוץ מזה, למרות התרגום הבאמת מושקע, אפשר למצוא בספר כמה עניינים שיגרמו לך להרים גבה.
Oh, Lord! למשל תורגם כ"הו, לורד!", וככר פיקדילי כ"קרקס פיקדילי", והיה שם קטע שהייתי צריכה לקרוא מספר פעמים כדי להבין מה לעזאזל רוצים ממני. בספר בונד מאמץ לעצמו זהות בדויה של אדם קיים בשם סר הילארי בריי ובאחת מהפעמים שהוא סועד עם אנשים שאל להם לדעת מיהו באמת, תייר אנגלי ניגש אליו ואומר לו שהוא שירת עם סר הילארי בצבא אבל בונד לא דומה לו. בונד נחלץ מן התסבוכת כשהוא אומר לו שיש לו דודן בעל אותו שם ואז נפנה אל אירמה בונט, מזכירתו השמנמנה ומטילת האימה של בלופלד (הארצ'נמסיס של בונד), שבונד קורא לה בינו לבין עצמו "אירמה הלא כל כך מתוקה", ואומר לה : "'לא הייתי מבדיל בין האדם שניגש לשולחננו ובין אדם הראשון" (תמונה של התייר האנגלי עירום כביום היוולדו ואוכל תפוח). רק אחרי כמה דקות של גירוד מסיבי בפדחתי נזכרתי שיש באנגלית ביטוי שאומר: He didn't know him from Adam.
בונד של איאן פלמינג איננו אף אחד מהבונדים של הקולנוע. בונד של שון קונרי היה כריזמטי ושנון, רוג'ר מור היה סקסי, סרקסטי ומשעשע, טימותי דלטון גילם בונד אפל, רציני ומחוספס ופירס ברוסנן היה בונד חלקלק, שנון, רגוע ופגיע.
דניאל קרייג לקח קצת מכל אחד והיה רגוע, שנון, מעט יהיר, בכושר מצוין, קשוח, פגיע ומופנם (מנסה להגן על עצמו).
בונד של פלמינג הוא פקיד ממשלה עם תוספות. הוא אמיץ, בעל מצפון ואנושיות אבל קשוח ולא מזדעזע בקלות, עקבי, מסור למטרה, פיקח, מאוד זהיר, מאומן היטב ובקי ברזי הריגול (הוא שם, למשל, שערה בחפציו כדי לדעת אם הם הוזזו), בעל בטחון עצמי, אוהב מאוד את הנאות החיים, וכמו בונד של קזינו רויאל, אם צובטים אותו - הוא בהחלט מצתבט.
בונד הוא גם אלכוהוליסט. הוא כמובן לא מוצג ככזה אבל אף פלמינג עצמו אינו יכול להתעלם מהליטרים הרבים של וודקה מרטיני ושמפניה שנשפכים שם כמים. בונד רושם בדרכונו אינפורמציה חשאית בדיו הסודית היחידה שיש בידו – השתן שלו, ובשובו ללונדון שולח אותו למעבדה של השירות החשאי על מנת לפענח את הכתוב (על ידי קירובו למקור חום). בקטע חמוד בספר הוא מקבל צילום של דף הדרכון הרלוונטי ועמו פתק בזו הלשון: "הבדיקה העלתה עקבות של עודף חומצת שתן. עובדה זו מייחסים לעתים קרובות להתמכרות יתר לשתיית משקאות אלכוהוליים. ראה הוזהרת!", והוא פורץ בצחוק.
בספר אפשר למצוא הדים לרגישות של בונד, אבל אין שם קיטשיות ופלמינג לא מאכיל אותנו בכפית. יתכן אפילו שהוא לא תכנן לעבות את דמותו של בונד בדרך שהפרשנים המאוחרים שלו עשו (עוד על כך בהמשך). לדוגמא, בונד נזכר בילדותו:
"חזיונות מימי ילדותו עלו בזיכרונו – המגע הקטיפתי של החול החמים, חריקת החול הרטוב בין אצבעות רגליו כשהיה נועל את נעליו, הערימה הקטנה של צדפים נאים אשר ניצבה על אדן החלון בחדרו ('לא, יקירי. יהא עליך להניחם כאן. הם ילכלכו את ארונך!')... והימים ימים בהירים, ארוכים ומוצפי שמש... זיכרונות ילדותו נפרשו לפניו כיריעה. זמן כה רב עבר מאז אותם ימים, ימי הכף והדלי. מה הרחיק מאותה תקופת אושר, תקופת הנמשים על החוטם, פתיתי השוקולד והלימונדה המבעבעת! בונד הצית סיגריה בתנועה של חוסר סבלנות, מתח את כתפיו הרפויות והתנער מרגשנות זיכרונותיו. כיום הריהו גבר אשר שנים קשות ומסוכנות עברו עליו – מנת חלקו של מרגל. הוא לא ישב בכאן כדי להתבונן במשחקיהם של זאטוטים הומים על החוף הנרפש של רויאל הזרוע פקקי בקבוקים ומקלות ממתקים. הוא נמצא כאן כדי לרגל."
בעניין תליית התנהגותו של בונד בעניינים של הלב בבגידתה ומותה של וספר לינד, דומה כי פלמינג כלל לא תכנן זאת כך. הוא אמנם עושה חיל במיטה ונמנע מכל רמז של התחייבות:
"בונד הצמיד את גופו אליה. בתנועת ליטוף העביר את קצות אצבעותיו על בטנה החלקה. הוא חש ברטט העור הקטיפתי. אנחה קלה נפלטה מפיה. היא הורידה ידה ותפסה את ידו. 'האוהב אתה אותי במקצת?'
אותה שאלה נוראה! בונד לחש, 'את הנערה היפה, הנפלאה ביותר! מי יתן והייתי פוגש בך מקודם'.
נראה שהמילים הנדושות, נעדרות הכנות עשו בכל זאת את שלהן. היא סילקה את היד שעצרה בעדו."
כמו כן, משתרכת מאחוריו רשימה ארוכה של נערות בונד בעלות שמות צבעוניים (האני ריידר, פוסי גאלור, פלנטי אוטול ומזכירתו בספר, מרי גודנייט, שאיתה הוא מפלרטט באופן לא מחייב ["גוד מורנינג, גודנייט. מה אוכל לעשות למענך?"], אך בהחלט פטרוני ורכושני:
"הוא היה מאוכזב במקצת. נראה היה שהנערה עומדת קצת למעלה מהשגתו. הוא לא חיבב נערות שהיו 'רכוש הכלל' באיזה אופן שהוא, כגון שחקניות קולנוע. הוא אהב נערות אלמוניות, נערות שהיה עליו לגלותן בכוחות עצמו ויכול היה לעשותן שלו. יתכן, הודה לעצמו, שיש ברגש זה משום סנוביזם 'הפוך', ויתכן שהיה זה משום שהגישה לנערות מפורסמות קשה יותר.")
ועם זאת, ב"בשירות הוד מלכותה" בונד מחליט שרב לו מרומנים חסרי משמעות, והוא מחליט להתחתן! -
"מחשבה פתאומית חלפה במוחו של בונד. לעזאזל! לעולם לא אצליח למצוא נערה אחרת שתשווה לה. יש בה כל מה שאני מבקש באישה. היא יפהפייה ונפלאה, במיטה ומחוצה לה. אין היא נרתעת מהרפתקאות, היא אמיצה ובעלת תושייה. תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, תמיד מעוררת היא התרגשות וחדווה. נראה שהיא אוהבת אותי. היא נערה בודדה ואינה מוקפת תמיד ידידים, קרובים או מיטלטלין כלשהם. מעל לכל, היא זקוקה לי. יהא לי למי לדאוג ועבור מי לחיות. כבר היו לי לזרא כל אותן הרפתקאות אהבים מקריות וחולפות המותירות אותי מרוקן, גלמוד ובמצפון נוקף. נפלא הדבר להיות אב לילדיה של אישה זו. אנו זוג מן השמים, אין ספק בדבר. מדוע לא ננציח את הקשר הקיים בינינו?
בונד שמע את עצמו אומר את המילים אשר מעולם לא השמיען קודם, אשר לא האמין כי ישמיען אי פעם. 'טרייסי, אני אוהב אותך. התהיי לי לאישה?'
ב"קזינו רויאל" וספר לינד מנסה לנחש את הביוגרפיה של בונד על סמך התנהגותו ולבושו. הוא לובש חליפה יקרה אבל לא מותאמת לגופו והוא לא חש בה נוח. היא מנחשת שהוא לא בא מבית עשיר, אבל דרך דיבורו מראה על חינוך גבוה. מכאן היא מסיקה שאולי מישהו אחר מימן את לימודיו ולכן המסקנה היא שהוא יתום. ב"בשירות הוד מלכותה" אנחנו למדים שאימו היתה שוויצרית-צרפתייה ואביו סקוטי (ומהאינטרנט אנו למדים כי הוריו נהרגו בתאונת טיפוס הרים כשג'יימס היה בן 11 והוא עבר לגור עם דודתו).
והנה שתי מחוות מהספר:
"לאחר מכן אנסה להוציאו בערמה משוויצריה, אעבירו את הגבול ואביאו למקום שנוכל לבצע בו פעולת חטיפה, בדומה למה שעשו הישראלים עם אייכמן.'"
"קהל מעניין ביותר, האין אף אתה סבור כך, סר הילארי? כל מי שהוא משהו. ממש גזלנו את כל האורחים המכובדים של גסטד וסט. מוריץ. האיש היושב שם הוא הדוכס ממרלבורו שלכם... והנערה היפהפייה בעלת שיער הזהב הארוך היושבת ליד השולחן הגדול היא אורסולה אנדרס, שחקנית הקולנוע. מה נהדר הוא גוון השיזוף שלה!"
ומה אתם יודעים, בספר שושלת משפחתו של בונד נחקרת על ידי "הקולג' אוף ארמס" ונציגו מספר לו שסיסמת המשפחה היא "העולם אינו די."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: