זה לא יהיה פוסט על אסטרופיזיקה, וגם לא על חייו ופועלו של סטיבן הוקינג. הפוסט הזה, בניגוד לפוסטים אחרים שבדרך כלל נכתבים בכיף ומתוך תאוות היצירה, נכתב בלב כבד ובטן כואבת. הוא ידבר על החורים השחורים שבנשמה שלי שבהם שוכנים הפחדים הכי נוראיים שלי ושמהם אני נמנעת בכל מחיר ועושה הכל כדי שהספינה שלי לא תישאב אל תוכם, עושה הכל כדי לא להיפגש עם השדים האלה בסמטה אפלה כדי שלא אהיה חייבת להביט להם בעיניים. אחד הפחדים הכי קשים שלי הוא הפחד משינוי.
בעוד חודשיים וקצת אהיה חייבת לפנות את הדירה שלי ולעבור לדירה אחרת שעוד לא מצאתי.
אני יודעת שלמען אושרי ורווחתי הכלכלית כדאי לי למצוא לי עבודה אחרת.
מבין שני השינויים שלעיל, מעבר הדירה גורם לי לפחד הכי המשתק. זה שאני לא מדברת עליו עם אף אחד, זה שגורם לי להתקפי חרדה, זה שגורם לי לשקול להשתמש בבקבוק ה"רסקיו" שקניתי בזמנו ליולי.
בית עבורי הוא בטחון. מקום שבו אני סוגרת את הדלת ומרגישה מוגנת. מקום שבו אני יכולה להניח את הראש על הכר ולישון בשלווה. מקום שבו אני פוקחת את עיני בבוקר ומרגישה ששבתי לעולם שמאיר אלי פנים.
דירה שכורה אף פעם לא יכולה להיות בית במאת האחוזים, כי את יודעת שבבוא היום תצטרכי לעזוב אותה ולהחליף את הסביבה שלך בסביבה אחרת, פחות מוכרת, כזו שייקח לך זמן להסתגל אליה, כזו שייקח לך זמן למצוא את הידידותיות והיתרונות שבה. אם יהיה לך מזל.
אין לי היסטוריה ארוכה של מעברי דירות, אני לא מאלה שצריכים לנדוד כדי להרגיש שהם בחיים. אני צריכה למצוא לי מקום לשים בו את החפצים שאני אוהבת ולהישאר שם.
אם לא לוקחים בחשבון את המגורים בשני קיבוצים, זוהי הדירה השנייה שאני גרה בה. הדירה הראשונה שגרתי בה אחרי החזרה לעיר היא טראומה שאין צורך לשחזר כדי שתמשיך להיות טרייה בתיבת החרדות שלי.
חזרתי נטולת אמצעים משמעותיים, ללא עבודה ועם חתולה שצריכה חצר. המגבלות הללו, בצירוף תמימות ופחד לא הגיוני ממגורים ברחוב, הן שהפגישו אותי למשך שנה וחצי עם הדירה הראשונה ההיא. טוב, דירה זה מונח קצת מתירני למה שזה היה. ספק יחידת דיור ספק אשכובית הבנויה מגבס בחצר של הוריו של בעל הבית שלי. בעיתון היה כתוב שני חדרים, בפועל זה היה חדר אחד גדול + כוך שהספיק בדיוק למיטת אחד וחצי. כשבית ההורים מצד שמאל והקראוון של האח התמהוני מצד ימין הרגשתי לעד נצורה. האושר בשבילי הוא לא לסגור חלונות כדי שלא יציצו לי הביתה פנימה.
אני לא אוהבת לעבור דירה אבל מהמקום הזה חלמתי בלילות לעבור.
אחרי שקיטי נפטרה הוסרה מגבלה אחת ויכולתי לחפש לי דירה אמיתית. כמו מישהי שהיתה רעבה במשך הרבה זמן, בחרתי לי דירת שלושה חדרים חמודה ומוארת עם שטיחים מקיר לקיר (טעות כשגרים עם חתולים) ועם נוף מקסים, והתעלמתי מכך שהיא מעל ליכולתי הכלכלית.
הרווחתי הרגשה של בית אבל גם חיים תמידיים וחסרי נשימה על הקצה של מסגרת האשראי, כשאני מוותרת על כל הוצאה שהיא לא שכ"ד, סופרמרקט או תשלום חשבונות (חוץ ממקרים מיוחדים של מתנות לאנשים שמתעקשים בצורה נורא אגואיסטית להתחתן או להיוולד, ושל מימון ניתוחים לחתולים שמתעקשים להיות חולים).
מכיוון שאני חייבת לעזוב את הדירה הזו, החלטתי שהמעבר הזה יהיה מנוף לשינוי פיננסי. מ-1 ביולי, החלטתי, אני הולכת לחיות לפי יכולתי ולא לפי חלומותיי.
החלטתי על סכום שאני מוכנה לשלם עבור שכר דירה ושמעליו אינני עומדת לשלם אפילו דולר אחד יותר. ביחד עם שאר המגבלות שנאלצתי להתפשר עליהן, זו המגבלה הקשה ביותר.
לא תאמינו אלו חורבות ראיתי במהלך החודשים האחרונים, אבל אם אני לא מוכנה לשכן בהן אפילו את הכלב הבלתי-קיים שלי, זה לא אומר שהן לא נחטפות על ידי אחרים, ובמחיר שביקשו עליהן בעלי הבית תאבי הבצע שלהן. אם מוכנים לתת לך, לא תבקש? אני מאשימה בכל את מצוקת הדיור בשרון.
הדירה לפני אחרונה שראיתי פורסמה כ-"500 דולר עבור שני חדרים במקום מרכזי". כן, היא היתה במקום מרכזי, וכן, היו בה שני חדרים, אבל גם מטבח כל כך קטן שאם שני אנשים עומדים בו, הם צריכים להכניס את הבטן, וחדר אמבטיה משולב עם שירותים שהיה כל כך מלא עובש וכל כך קטן, עד כי הדיירים הנוכחיים העמידו את מכונת הכביסה שלהם בחדר השינה.
אתמול ראיתי בית ישן צמוד קרקע שחולק על ידי בעליו לשלוש דירות מושכרות (רעיון מעולה להרוויח פי 3). הוא לא היה מאוד גרוע: שני חדרים מרווחים מאוד ופיסת חצר מרוצפת עבור תלתול במחיר קצת מופקע. אחרי שחזרתי הביתה לקח לי כמה שעות להבין מה לא ישב לי טוב בדירה הזו: בכולה היו רק שני חלונות קטנים: אחד בחדר השינה ואחד פצפון בשירותים. ואני הבטחתי לתלתול מרפסת עם הרבה שמש והרבה ציפורים. האם אני מפונקת?
ט' ביקשה ממני להכין רשימה של הדירה המיטבית עבורי ואני עושה את זה כשאני מחוברת למציאות ולא לפנטזיה שלי: בין שניים לשלושה חדרים בגודל נורמלי. אם אלו רק שני חדרים, שיהיה לי מקום לשים את שולחן המחשב. מטבח בגודל סביר שיכיל את כל הכלים שלי. הרבה אור. שהיא לא תהיה צפונית. רצוי שתהיה אמבטיה. צנרת שלא נוזלת. שתעמוד בתקציב שלי. שתהיה במרחק הליכה סביר מתחנת אוטובוס. שלא תהיה יחידת דיור!
אני מחפשת כבר המון זמן והפסימיות חוגגת. ט' אומרת שאני צריכה לתת הזדמנות לדברים הטובים לבוא אלי וכשאני אומרת שלא אמצא שום דבר טוב, אלה הערפדים שמדברים מגרוני, וזה אותו ויכוח ישן בינינו האם הערפדים האלה מנהלים אותי או שאני מדברת מתוך הניסיון ומתוך היכרות עם המציאות. הרי מה שאקבל ב-500 דולר זה לא מה שאקבל ב-700 דולר, לא? ואולי היא צודקת, אולי אם אהיה יותר אופטימית, המזל יחייך אלי ולא אצטרך לגור בקופסת קרטון בגינה הציבורית או לחלופין בקרוואן עבש. לא ברור מה יותר גרוע.
על לחפש עבודה אחרת ט' ואני עוד לא דיברנו לעומק. ברור לי שדירה זולה יותר לא תשפר את מצב הכלכלי בצורה משמעותית. ברור לי שאני צריכה למצוא משהו שיעניק לי יותר אושר וגם יאפשר לי לפרנס את עצמי בכבוד.
המחשבה על מציאת עבודה אחרת לא גורמת לי לאותו כאב בטן כמו מציאת דירה, אבל התקף לב מסוג אחר נגרם לי ביום חמישי האחרון כש-ט' הכריזה שהמשימה הבאה שלי תהיה לבקש העלאה במשכורת. הקיבה התכווצה לי, הנשימה נתקעה בבית החזה ודם קר החל לזרום לי בוורידים. אם היא היתה מולי באותו רגע, הייתי כורעת על ברכיי, מנשקת לה את הרגליים ומתחננת בפניה שלא תכריח אותי לעשות את זה. אני לא יודעת לבקש העלאה במשכורת. אף פעם לא ביקשתי העלאה במשכורת.
בניגוד לדירות, עבודות החלפתי הרבה. חוץ מהמעגל השביעי של דנטה בפתח תקווה ברובן היה לי סביר. בעבודה הנוכחית, למרות כל החסרונות, קיבלו אותי מאוד יפה ואני יכולה למצוא בה גם כמה יתרונות. אז אני לא מתמודדת בהקשר הזה עם התקפי חרדה שגורמים לי להיראות כמו חיית טרף בכלוב, אבל אני בהחלט נאבקת עם רצון חזק מאוד לעסוק בעבודת חלומות כלשהי (מבלי לוותר על קרקע המציאות, אין צורך לדאוג) מול כל המשוכות שהעולם מציב בפניי. כן, אני יודעת, להיות אופטימית. אוף.
והנה דיברתי על זה. וזה לא כאב יותר מעקירת שן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: