"הוא באמת נראה כמו בנאדם שיורה קודם ומגהץ את הטוקסידו אחר כך." (רד פיש, עין הדג)
בחג צפיתי בג'יימס בונד האחרון באיחור מאוד אופנתי.
נראה לי שבמסגרת מרתונים בלתי נגמרים של ערוצי הברודקאסט ראיתי את רובם של הג'יימס בונדים. את כולם אפשר לסכם בגבר שרמנטי עם טוקסידו, מרטיני ביד אחת ואקדח ביד שמאל ויפהפייה חסרת משמעות תחת בית שחיו, קצת פיצוצים ומרדפים, קצת האנקי-פאנקי שלא מזיז לי את העפעף ויאללה פיפי ולישון. לא משהו לכתוב עליו הביתה. או לזכור למחרת בבוקר.
מקזינו רויאל נהניתי. זה לא בלייד ראנר או ממנטו (ואפילו לא ריקוד מושחת (; ), הסרט לא היה חף מבעיות ושתי סצינות האקשן בהתחלה היו ארוכות כאורך הגלות ועם ארומת פרווֶה סטייל "מגרש ביתי" (שבו תוך כדי בהייה פסיבית במסך אני גם אוכלת, מקפלת כביסה ומדברת בטלפון) ובישרו לכאורה על עוד סרט בונד סטנדרטי – אבל, מה אפשר לומר, היה לו פוטנציאל.
ספר ג'יימס בונד אחד קראתי בחיי, נדמה לי שזה היה "בשירות הוד מלכותה" ש"התרחש" בשנים המוקדמות של בונד. אני לא זוכרת ממנו כמעט שום דבר חוץ ממרדף סקי בשלג, שנועלים את בונד באיזה מקום ושהיתה שם דמות עם שם של פולני. אבל הבונד הזה היה הכי דומה לבונד של קזינו רויאל.
עדיין לא יצא לי לראות את "באטמן מתחיל" אבל כמו שאני מכירה את עצמי, גם אותו בוודאי אוהַב. גם שם, אחרי כמה סרטים שעוסקים באיש העטלף, בבאט-מוביל שלו ובשליחותו הגורלית להציל את העולם – נעשית פניית פרסה לפריקוול הדן ב"איך הכל התחיל", גם שם נעשה (מעין) ניתוח פסיכולוגי שאמור להסביר למה לעזאזל גבר אמיד ולכאורה נורמלי עוטה על עצמו מסיכה מעור שחור לא נושם עם צ'ופצ'יקים מצחיקים ומנהל יחסים הומו-ארוטיים עם רובין שלו. גם שם הגיבור הראשי נפגע בצורה שאי אפשר לתקנה ומשום כך הוא עוטה מסיכה (מטפורית או אמיתית) כדי שאף אחד חס וחלילה לא יחשוד שיש לו רגשות.
מי ששילם 33 ₪ לא כולל פופקורן כדי לצאת עם התובנות הרלוונטיות מקזינו רויאל, כנראה שם לב שיצא רק עם טיזינג וקופסת קרטון ריקה שמריחה מחמאה ומלח. ההתעסקות בפסיכו של בונד היתה שם רק גיהוק. פרומו (וחסר להם שהפרומו הזה לא יהיה הבטחה לסרט המשך).
(מפה ספוילרים לסרט)
אז כן, העלילה הרומנטית בסרט הצליחה לדגדג לי במקומות הנכונים: בונד נפגע מבגידתה של אהובתו ונשבע לא להשקיע עוד דבר במין היפה, זולת כמה אברים מגופו (הוא עצמו מעיד שהוא יודע לעשות כמה דברים מאוד יצירתיים עם הזרת שלו). בסצינה יפהפייה ברכבת שבה הוא ואווה גרין המקסימה נפגשים לראשונה, הם מחליפים שנינויות ומנסים לנחש אינפורמציה אחד אודות השנייה. היא זורקת לעברו כמה השערות: יתום? למד בבית ספר יוקרתי שמימן אפוטרופוס עשיר?
אבל הוא לא מכחיש ולא מאשר. דמיט.
טיזרים קמצנים.
יש עוד כל מיני בעיות כמו עודף סוכר בדם כתוצאה מקיטש רומנטי שמריח כמו רומן למשרתות והבעיה שהסרט אמור להתרחש מיד לאחר שבונד מקבל את מעמד ה-007 שלו (סוכן מיוחד של הוד מלכותה שיש לו רשיון להרוג), דהיינו אי שם בשנות ה-60, אבל אפעס כולם שם עם טלפון נייד דור שלישי ואינטרנט, וג'ודי דנץ' שמשחקת את M (עוד בעיה כרונולוגית) מדברת על לקחי 9/11. What the fuck?
קזינו רויאל נעשה במתכוון בצורה שונה משאר אחיו לסדרה וזה ניכר לעין. קודם כל, הבנתי שהסצינה שבה הוא יוצא מן המים בבגד ים קטן נוטף היא מחווה לסצינה ההיא של אורסולה אנדרס ששיחקה את נערת בונד הראשונה. לא שהייתי מבינה את זה רק מצפייה בסרט. דניאל קרייג הוא אפולו סקסי הורס וקו הגנה חוקי לכל מעשה פשע שנגרם בעטיו. הוא ההוכחה הניצחת שיש אלוהים (זה וחתולים). אל תצפו ממני להסתכל לו על הריבועים בבטן ואחר כך להישמע אפילו כעשירית מהאדם החושב. אבל לפי מיטב הבנתי, פה מתחיל היפוך התפקידים. הוא האובייקט המיני שנופל ברשתה של בחורה. נערת בונד הפעם היא מישהי ששווה לו, מישהי שמוצאת מענה לשון כנגד משחקיו, אשת משרד האוצר הבריטי שאוחזת במזוודת הכסף.
ובכל זאת, למרות הטיעון שגנבתי מהבלוג של לי ואשר נגדו היא יוצאת: "הנטייה של החברה המודרנית לשוויון בין המינים פוגעת בתשוקה" – סצינת המקלחת בסרט היא בין הארוטיות שראיתי לאחרונה: וֶספֵר לינד (אווה גרין) זה עתה ראתה את ההרג הראשון שלה (זה לא בדיוק מה שאת מצפה לראות כשאת הולכת ללמוד ראיית חשבון) והיא יושבת בבגדיה על רצפת המקלחת תחת המים הזורמים ומתייפחת. ג'יימס מתיישב לידה ומחבק אותה, היא אומרת לו שהיא לא מצליחה להוריד את הדם מהידיים והוא מנקה בפיו אצבע אחר אצבע שלה. איזו צמרמורת.
אם עוד לא הבנתם, ג'יימס בונד רגיש. באמת.
הלכתי לקרוא קצת ב"עין הדג", האתר האינטליגנטי ביותר שאני מכירה לענייני קולנוע, ואני אגנוב משם כמה ציטוטים מנוסחים להפליא שדנים בקפיטליזם (לתשומת לבה של הקוראת אינטרנלי) מאת המגיב "נמרוד":
"מעטות הן הדמויות המוסרטות שהשחקנים המגלמים אותן הוחלפו בקלות כה רבה ובתדירות כה גבוהה. פנים הן זהות, וכאשר החלפת את הפנים, החלפת את הזהות – לכאורה. הרוח הבונדית, אף על פי שהיא התגלמה בגופים גבריים רבים, נשארה זהה (פחות או יותר) לאורך השנים. הסיבה לכך, כמובן, היא שהמהות של בונד בכלל לא שייכת לפנים שנושאות אותה. בונד הוא לגמרי מה שהוא לובש. (...) כמו אותם לוחות קרטון בירידים שעליהם מצויר קאובוי או אסטרונאוט שפרצופו גזור, עליו להיות תבנית ריקה שכל זכר אנושי צריך להיות מסוגל לצוק עצמו לתוכה. (...) בונד איננו אידיאל גברי אוניברסלי, הוא אידיאל גברי קפיטליסטי. (...) העיסוק של ''קזינו רויאל'' בחיבוטי הנפש של בונד, או ליתר דיוק, באופן שבו הוא לומד להיפטר מהם – מעיד על כך שזהות קפיטליסטית היא לא עניין נפשי, אלא חיצוני גרידא: אני סך כל החפצים שהעולם רואה שיש לי. ''מועדון קרב'', אגב, עסק בשאלה מה קורה לגבר קפיטליסטי שאין לו יותר חפצים להראות. (...) בסרטי בונד אין באמת פרודקט פלסיימנט, משום שהמוצרים הללו הם-הם מה שהופך את בונד לבונד. (...) אינני טוען שתפקידו של ''קזינו רויאל'' הוא לגרום לנו לרצות לקנות אסטון-מרטין. אני כן חושב שסרטים כגון זה מפריעים לנו לדמיין, ולהוציא לפועל, יחסים אנושיים – רומנטיים, חברותיים ואחרים – שלא בתיווך של מוצרי צריכה. זה, ולא אותו דחף לקנות עוד ועוד, הוא כוחו הגדול של הקפיטליזם. השאלה האחרונה היא, האם סרטי בונד הם ז'אנר מיוחד במינו, או שמא הם הסמן הימני של תעשיית הסרטים בכללותה?"
מדהים, לא?
מה שבאמת מדהים זה שהחברה הקפיטליסטית גם יצרה את הארכי-נבל של הסרט הזה: מישהו שלא מייצר את הפצצה בעצמו על מנת להשתלט על העולם, אלא בפשטות מממן בכספו ארגון טרור. סצינת "האקשן" המרכזית של קזינו רויאל היא לא מרדף מכוניות או סצינת "קיל ביל" מדממת, אלא משחק פוקר, משחק כוחות של המוח.
עוד משהו מעניין לתשומת לבה של הקוראת אינטרנלי (שלא תחשבי שלא ראיתי שאת מנקרת שמה מאחורה) – דיון בין שתי מגיבות לגבי האם הסרט הזה הוא באמת או לא פמיניסטי יותר מהאחרים.
לגבי דידי היה שוני, כפי שכבר פירטתי לעיל, אבל הנה הצד השני של המטבע כפי שמציגה אותו "לונג ג'ון":
"התימות האלו קיימות גם ב'קזינו רויאל'. נתחיל מהאישה הראשונה שמופיעה: זו שישר מפסקת רגליים ומוכנה לעשות למען בונד הכל, גם כשהיא יודעת שכל מה שהוא רוצה ממנה זה מידע על בעלה. יחסי ציבור טובים אין פה (ובאמת היא מקבלת עונש על מעשיה ומתה בייסורים קשים). לכאורה, לאישה השניה יש כוח - היא זו שאחראית על הכסף. בפועל בונד לא זקוק לה (הוא מקבל כסף מהאמריקאי כשנערת בונד מסרבת לו), ובעצם היא גם גונבת ממנו - ומהמדינה - כסף. לא רק זה, בתחילה יש לה תלבושת גברית, אבל היא מיד ''נאלצת'' לעבור לשמלה בעלת מחשוף עמוק, כשתפקידה המוצהר הוא לגרום לגברים האחרים במשחק להסתכל לה לתוך המחשוף. כלומר, התפקיד שלה הוא להיות אובייקט מיני. גם בהמשך, המקסימום שהיא עושה זה לחבר את השוקר החשמלי (לאחר שבונד עשה כבר את כל ההכנות הדרושות), לבכות באמבטיה אחרי שהיא עדה לאלימות (בונד מנחם אותה), להישבר תחת לחץ (בונד עמד בעינויים), לבגוד בבונד ולהיענש על זה. אז כן, מאישה חזקה-כביכול שהיא היתה בתחילת הסרט, היא הפכה חלושה וזקוקה לחסות, בין אם של בונד ובין אם של כנופיות אחרות. גם אם במקרה היינו עדים לאישה חזקה ואסרטיבית, שהיתה יותר מקישוט, ואין ספק שיחסית לסרטי בונד הקודמים זה היה כך, הצופה אמור להבין שאישה כזו היא רעה חולה. אחרי שאווה גרין עושה את כל מה שהיא עושה, ובוגדת בבונד אחרי שהתאהב בה, היא מוצאת את מותה. התגובה של בונד למוות שלה היא ''הכלבה מתה, מה עכשיו?'' או משהו דומה, ובעקבות הפגישה שלו עם הדמות הנשית החזקה הזאת, הוא הופך לרודף חצאיות מושבע שלא מסוגל להיפתח יותר לנשים לעולם."
זהו. שמישהו בבקשה ישים את "התקווה" ואת הדגל המתנפנף.
תוספת: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=226865&blogcode=5296702
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: