רציתי לכתוב פוסט ארוך על חתולים, אבל ט' ביקשה ממני לכתוב על מה שעובר עלי ו-ט' דוחה חתולים.
לפני כמה שנים עבדתי כפקידה במפעל באזור תעשייה אי שם במדור השביעי של דנטה. הבוס שלי, שהיה מבעלי המפעל, היה איש מגעיל וקשה שלא אהב אותי. אני מפשפשת בזיכרוני ומגיעה למסקנה שלא נתתי לו סיבה. למעשה, כל כמה שהשתדלתי לרצות אותו, לא צלח בידי. משום מה, בראשי התוהה והתועה החלטתי שזה מה שיעזור לי לקום בכיף בבוקר.
דברים שהוא ביקש היו צריכים להיעשות עוד באותו רגע. אם לא השגתי מישהו בטלפון, הוא כעס. עלי. אם מישהו ביקש לחזור אליו מאוחר יותר ונעתרתי לו (אחרי הכל, אם ספק שלנו נמצא באותו רגע בגן עם ילדתו הקטנה, זו סיבה מספיק טובה להיעתר, לא?), הוא כעס מאוד. כשפתחתי את שיחת הטלפון בהתעניינות בשלומו של בן שיחי, הוא טען שאני מבזבזת לו זמן וכסף.
זכור לי במיוחד אירוע אחד. המפעל היה בנוי משתי קומות. בקומה התחתונה אולם הייצור ולמעלה גלריה שקופה ובה המשרדים. כל יום, לעיתים מספר פעמים ביום, הייתי יורדת לחלק דוחות הזמנה לייצור ולמדור אבטחת איכות. באותו יום נעצרתי ליד בחור אחד, מן הנחמדים במקום, שעבד ליד מכונה גדולה. הוא נעדר מספר ימים בשל מחלה ונעצרתי לשאול לשלומו. באותו רגע נשמע קולו המאוד רוגז של הבוס שלי שצעק בכריזה "טלי, תעלי למעלה".
קרן האור היחידה היתה "המנכ"ל" של המפעל, תואר ריק מתוכן לאדם שאמנם ישב בישיבות ההנהלה השבועיות, אך סמכותו העיקרית היתה להסתובב בצפון הארץ ולנסות לשווק את מוצרי המפעל. הוא היה איש שליבו היה רחב כמעט כמוהו והוא לא חסך זמן בניסיונות לנחמני או אנרגיה באמונה בי. יום אחד הבוס שלי ביקש ממנו לעשות משהו טריוויאלי, איזה סוג של השוואת מחירים, וכש"המנכ"ל" (לא, אני לא אפסיק עם המירכאות, והמחאה, אין לה שום קשר שהוא לאיכותו של האיש שבנדון) הציע להטיל את האחריות למשימה עלי, הבוס שלי השיב לו בפשטות ש"היא לא תדע לעשות את זה".
כמה ימים לפני פסח זכיתי בכרטיס חינם להרצאה באייקון. הבוס שלי לא הסכים לתת לי אפילו יום חופש אחד בחול המועד. אז מסרתי את הכרטיס והלכתי לעבודה. הייתי היחידה בקומה שבאה, מלבד המנהלים. הטלפון כמעט ולא צלצל. רוב האנשים שחיפשנו היו בחופשה. ביליתי את רוב ימיי בשרבוט במחברת ההודעות ובציפייה שהיום כבר ייגמר. ביום הראשון של חול המועד הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי. הבוס שלי חשב שהסיבה היא שלא קיבלתי חופשה. למעשה, זה היה רק המסמר האחרון בארון.
החזקתי מעמד במקום הזה חמישה חודשים! חמישה חודשים שבהם הפכתי לגוש אחד רוטט של סטרס, חמישה חודשים שבהם איבדתי 5 ק"ג, חמישה חודשים, כשלמעשה כבר לאחר שבועיים ידעתי שזו טעות. אבל פחדתי להיות שוב מובטלת, ופחדתי שאצטרך לגור בקופסת קרטון בפארק (כן, כזאת אני. גוזמאית אפילו בחרדות שלי). אחרי חמישה חודשים אפילו קופסת הקרטון היתה אטרקטיבית יותר מהאופציה האחרת.
אחרי כל זה הגעתי למקום העבודה שאני נמצאת בו עכשיו (והמנכ"ל שלי היה היחיד שהתקשר לאחל לי בהצלחה). העבודה החלה כזמנית לחודשיים, להחליף את מזכירת הערב שלנו שנסעה לארה"ב, והפכה לקבועה. לא היו חסרות פה בעיות, גם פה טיפחתי את המתח שבי וגם פה המשכתי לרדת במשקל (ולא להאמין שיש עוד ממה), אבל השיעור שלי היה שיעור בפרופורציות: מדור שלישי אינו דומה למדור שביעי. תשאלו את וסלי ממחלקת הקאלט.
אני קוראת שוב את מה שכתבתי ושואלת את עצמי האם כמה מאות המילים הללו עונות לדרישה של ט'. כנראה שלא ממש. הסיבה היחידה לאסוציאציה הפרועה הזו, מלבד ונטילציה מסוימת שאולי היתה דרושה לי, היא המסקנה שאני צריכה להגיע לתחתית, על מנת לעשות שינוי. מדוע? הפחד האוניברסלי והפרטי מאוד משינוי, הבחירה הנוחה בישיבה במקום והמחשבה שעדיף השד המוכר.
כן, זה היה ניצחון, אבל ניצחון קטן מאוד. כאן ט' היתה מפסיקה אותי ואומרת שאני צריכה לעצור ולהוקיר את עצמי על ההישג, אבל the world doesn’t cease and wait for those who stop and bask (מזמן רציתי להשתמש במילה bask במשפט...). זה ניצחון קטן מאוד, כי זה לא מה שאני רוצה עבור עצמי.
פעם האקס שלי אמר שאין מישהו שבאמת נהנה מהעבודה שלו והתחביב אינו יכול להיות גם עבודה או להפך. כל עצב בגופי התמרד אז כנגד הקביעה הזו. אני עדיין מרגישה כך. נכון, העולם יכול להיות מקום איום, אין בו פיות ואין מלאכים, אבל יש משהו שהשטן ממש שונא: בחירה חופשית.
מבזק מיוחד שממש ינחם את השטן: זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. כותרת משנה: הייתם חושבים שעם השנים זה נעשה קל יותר? אז זהו, שלא. אל תאמינו למה שאומרים הברושורים. בשביל לקבל את המתנה המשמעותית הזו, צריך לעבוד ממש קשה (וגם להילחם בג'סמיניות של העולם כדי לשמור על הזכות הזו, אבל זו כבר אופרה אחרת). צריך קודם כל להחליט מה לבחור ולאן לקחת את הבחירה הזו ואז לבצע את הבחירה הזו.
כל אלו – הפחד משינוי והיעדר שלטי הדרכים – גורמים לי לרקוד טנגו עם עצמי. צעד קדימה, שניים אחורה. סקובי-דו. לפי המטאפורה של ט', ידיי מושטות לצדדים, יד אחת מושכת קדימה, השנייה – לאחור. ואני לוטת עיניים וסומאה כחפרפרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: