גדי בן עזר
יש חשיבות עצומה ליכולת לצחוק על המצב, אפילו אם הצחוק הוא מריר. כי לצחוק על המצב זו כבר בחירה. כלומר, זה מספר שהאדם בחר בין לפחות שתי אפשרויות: "לרתוח על המצב" ו"לצחוק עליו", גם אם מכאב. ולכן, האמירה ש"יש כבר כתות קטנות... בפתח תקוה", נותנת תקוה של עולם אחר, פעם.
ולעניין עצמו: הפרדת אחרים, מסיבות שונות, עתיקה מאד, ומתחילה, לדעתי, ממש אם תחילתו של המין האנושי, לפחות החיים ביחד, בקבוצה כלשהי. השייכות "לנו" או לאלו ש"אינם משלנו", היא סוג של הפרדה שכולנו מתחנכים עליה, לטוב ולרע. בין באופן לא מודע, כלומר על ידי הרגיעה המושגת מהימצאותנו קרוב למי שמוכר לנו, ההורה למשל, והחרדה שעולה כשאנו בסביבה לא מוכרת, פיזית או אנושית; ובים שההפרדה היא מודעת, ואולי אפילו מחנכים אליה בגלוי, כמו לעיתים "שינאת היהודי" או "שינאת הגוי".
ובכל זאת, צבע עור שונה מקשה מאד לעיתים להפוך ל"מוכר בחברה", "אחד משלנו", מישהו שניתן שלא להתייחס אליו באופן אחר מלכל אחד אחר. זה יכול להיות לבן באתיופיה, אך כרגע אנו עוסקים ב"חום בישראל", מה שמוגדר סוציולוגית כ"שחור" (כי האחרים, הרי לא באמת "לבנים", אולי ורדרדים...אולי צבע זית, וכו').
... אולי זו השעה המאוחרת שגורמת לי להתרחק מן העניין עצמו, אז אנסה לחזור לעיקר: זה ממש מבייש שדווקא בעיר שאבי סבי היה מיוזמיה ומקימיה, ויש בה רחובות על שם סבי ואחרים במשפחתי, עיר שהיתה פתח לתקווה של רבים וטובים, שייבשו בה ביצות ונטעו בה פרדסים, ששיחקתי בה בילדותי, דווקא בעיר זאת, האנשים ש"התחזקו", הוכיחו שוב שהחולשה האנושית יכולה להרקיע שחקים, ושינאת הזר יכולה לעוור עוורים, ולהחריש אוזניים. כלשנותר לי זה להתבייש בשמם, להתנצל בפני הילדות התמימות על הכאב שניגרם להן, על החריטה שחרטה החוויה בנפשן הצעירה, ובנישמת הוריהם, ולהבטיח שלא להתייאש מן המאבק, להמשיך לשנות אנשים לטובה, לגרום להם לחייך לכל אדם, להאיר פנים ולהגשים את הפתגם האתיופי: כפיתפיתו - פיטו (מאור הפנים חשוב מן האוכל המוגש). כי לא עלינו המלאכה לגמור, אבל איננו פטורים מלעשותה. אז נפנה מבטנו אל החיוב, נישאל עצמנו אם אנו מכירים לפחות אדם אחד בישראל שהוא "אוהד שרוף של קהילת יהודי אתיופיה", גם אם יש בכך משום ההתייחסות הגורפת, אם יש כזה, יש עוד סכוי. שהרי אנו מדליקים את החנוכיה מנר אחד, קודם נר ראשון, בסופו של דבר שמונה נרות, כל ה"נוכחים" על החנוכיה. מכאן, שתמיד יש סיכוי לאור הולך וגדל, ולחשיכה הולכת ומצטמצמת.
גדי בן עזר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
