זימבל נענע

לעניין "פרשת הדם - פרק ב’ ",עצוב לי לראות את החברה הישראלית ב"מיטבה", כלומר ב"מי-רעה". בתקופת פרשת הדם פרק א’ (1996), חוויתי מקרוב מאד את מה שקרה לאנשים מקרב יהודי אתיופיה בישראל, כאלה שעברו משבר אישי עמוק עקב הארוע. בעיקר הצעירים המוכשרים ביניהם, בשנות העשרים לחייהם, אלה שבחרו להקדיש עצמם לפעילות חינוכית או חברתית למען קהילת יוצאי אתיופיה, ועתה חוו את שפיכת מנות הדם שלהם כארוע טראומטי מאד. חלקם היו מרצים באופן יומיומי לחברה הישראלית על יהודי אתיופיה, עוברים ממוסד חינוכי אחד למישנהו ומתארים את החיים "שם", את הקודים התרבותיים שעמם באו לכאן, ומנסים להפחית מאי-ההבנות הבין תרבותיות בחברה הישראלית של אותו זמן. בהרצאותיהם היו אומרים ש"אמנם הצבע שלנו שונה, אך הדם שלנו ושלכם הוא אותו דם, כי תרמנו דם בצבא והוא כבר זורם בעורקי החברה הישראלית....". ואז התפוצצה להם המציאות הישראלית בפנים: ...וזאת, בארץ חלומותיהם! עליה חלמו אבותיהם ואמותיהם. ארץ שכדי להגיע אליה עברו מסע של סבל וגבורה דרך סודן שסיפורו עוד לא סופר במלואו, ובו איבדו הורים

,

תגובה של דר' גדי בן עזר