chilhood dreams crashing upon afalling star

פרולוג אני משאר..

תשכחו מכול מה שהיה כתוב כאן עד עכשיו, או יותר נכון בחודשים האחרונים.

עזבו את סיגנון הכתיבה והפסוטים חסרי התכלית או מידע כלשהו

למה? כי פשוט נמאס לי, או יותר נכון סוף סוף מתחשק לי ליישם את המטרה הראשונית שבגללה התחלתי לכתוב.

זה פשוט ידידיי...

בדרכי אל חברה שלי בחום הבלתי נסבל של ראשון אני עצרתי לרגע והדלקתי סיגריה.

בכול אותו זמן צלילים של להקות שגרמו למהפכה בדרכי החשיבה ובתרבות עצמה של בני נוער של אז,וסצנות ומונולגים מסרט שראיתי מספר דקות לפני שיצאתי עדיין הידהדו בראשי..

אז משום מקום הבנתי סוף סוף מה באצם אני רוצה להיות, או שיותר נכון איך או למה?

אה לא יודע, וזה גם לא משנה תכלס..

החלטתי שהגיע הזמן להוציא את עיווטי המחשבה שלי שכבר מזמן אני מחביא בין דפי המחברת שלי אל העולם

הבנתי שהגיע הזמן שכול המחשבות והרגשות שניסחתי בצורה ממש מעורפלת בראש שלי, ואחרי זה בכתב. יכבלו צורה..

נמאס לי מהשטחיות שאני חי בה..

מהטימטום הסתמי שמקיף אותי כול יום..

כשהמחשבה על זה שהגיע הזמן לשינוי צצה בי הכול נראה ברור..

ראיתי פתאום את כול הדברים שמגעילים אותי כול יום ובכול דבר..

החל מהחברה שכרגע סובבת ואתי, עד ההדחקה שלי. של עצמי...

עכשיו כשאני כותב זה קצת יותר מעורפל..

- נהייתי חלק מ"המיין סטרים",אולי קצת יותר בולט ואולי קצת שונה בזכות מה שהייתי פעם

אבל גיליתי שנהייתי חלק מאותם שפעם נראו לי כ"כ מרוחקים...

ורק מדי פעם, ברגעים אחדים נזכרתי שאחרי הכול יש משהו שמפריד אותי מהם...

אבל רוב הזמן תקוע באותו מצב של "סקס, דראגס, רוקנרול בייבי" (חחח למרות שהיה בעיקרון אלכוהול..)

חשבתי לעצמי..

מה הטעם בלדעת תמיד, ולהסתיר תמיד שאתה שונה ממה שאתה מראה... 

לא לתת לאף לגלות אותך עד הסוף?

ברגעים שאתה מטמוטת תחת הבדידות שנופלת אליך, כשאתה מבין שלא השארת בן אדם אחד שיודע מי ומה זה אתה. פתאום אתה באמת לא מבין למה עשית את זה...

אתה שוכח מכול הסיבות, אתה אפילו שוכח שלא הייתה לך בררה ולא יכל להיות אחרת..

אבל לא אכפת לך.. אתה נואשות רוצה למצוא משהו שימלא את החלל הריק שתמיד משתרע בך...

חחח.. אולי בגלל זה מלחתחילה הפסקתי להיות אני, אולי פשוט ניסיתי לשכוח את עצמי בחיים רגילים ומטומטמים..

אבל מספיק עם שטויות =)

יש לי בעיות מטורפות עם כיתבה...

חוץ מהשגיות כתיב והשיחבור והתחביר ולא יודע מה קיבינימאט..

יש את הפאק שבכול פעם אני תופס את העט ומנסה לתת למחשבות שלי צורה מאורגנת,

אני הולך לאיבוד בין אלפי קווי המחשבה שאני מנסה להעביר למילים.

היד שלי פשוט לא מספיקה לעקוב אחרי כול אותם מחשבות חדשות שמופעיות בעקבות כמה מילים שניסו להעביר מחשבה שרציתי להתמקד בה!

לעזעזל, זה בלתי אפשרי! במיוחד שכול רגש ודימוי ולא יודע שבאים לי פתאום נראים לא פחות חושבים וראוים לכתיבה..

אוף סעמק התיאשתי...

מספיק בולשיט לפעם אחת לא?