בזמנים אחרים, הייתי מצליחה להישאר אטומה.

לא מזילה דימעה על הכאב הכי גדול שלי. לא מצפה לשינוי חיובי.

לא מרגישה אשמה על מעשיי. לא מרגישה חוצפנית על חוסר ההתעניינות המופרז שלי.

לא משתתפת בדרמות, לא בוכה מריגושים, לא מתרגשת מהצלחות.

פשוט אטומה.

אבל שוב, אנחנו מדברים על זמנים אחרים, זמנים עברו.

הגעתי לצבא, סיימתי את הצבא. היום אני כבר אחרת לגמרי.

כל רגע מחפשת עם מי להעביר את המועקה, מישהו שאכפת לו.

הדמעות זולגות כמו מפל מכל שטות קטנה.

הגוף רועד מפחד לתגובות של אנשים שלא אמורים להשפיע עליי כלל וכלל.

מתי הפכתי לאדם רגיש כלכך? מתי החיים הספיקו להיות כואבים עד כדי כך?

אני שוכבת במיטתי והעניים שורפות, הפנים לא מגיבות, הלב דופק במהירות ובחוזקה והמחשבות רצות מהר.

הנשימות כבדות, מקשות, מרצדות בתוך הבטן, מזכירות קשיי נשימה.

הפחדים מאיימים יותר מאי פעם, הפרופורציות נעלמות ברגעים ספורים.

ההתמוטטות היא ריגעית, ההתמוטטות היא קשה אך מספקת.

כל דימעה מקלה על קשיי הנשימה, פעימות הלב מסתדרות לקצב רגיל.

מתי נדע להפיג מתחים מיותרים כדי שלכולנו יהיה טוב אחד גדול? 

שחיטה, זה מרגיש כמו שחיטה רצינית.

כאילו את בהמה שרצה ביערות וכולם מנסים ללכוד אותך כי יש לך איזה פור עליהם.

אך הם בעצמם לא שמים לב, שאת בסך הכל רוצה לחיות ולשרוד אחרי הכל.

לעולם לא יהיה האדם שמח בחלקו, תמיד הדשא של השכן ירוק יותר.

אבל מי אנחנו שנאשים את האנושות במעשים טיפשיים, הרי אנחנו יוצרים אותה.