אפשר לנשום את השקט, לטעום את הרוח המדברית, לחבק את צליל המיתר.

האוויר נכנס פנימה לריאות בגלישה חדה, מעביר צמרמורת קלילה בגוף

את עומדת על שיא הגובה, השער משתולל ולא מקשיב, הרגליים רועדות

הקומקום קופץ, הקפה רותח. ציוץ ראשון של ציפורים, זריחת השמש

עייפות כואבת של ממש מזכירה לך שאת אחרי משמרת לילה לא קלה

אבל למי אכפת? הידיים מחבקות, נהיה קצת קר עם צאת החמה

הלב פועם בקצב מהיר מהרגיל, נשימות עמוקות וכבדות

רגע של שקט, דקה של שיכחה נחרטת בזיכרון...

כי כשאת יושבת בלב מדבר על ראש ההר, זה מה שאת חושבת

זה חוט מחשבה ארוך, אך דק להפליא, זאת הבדידות שממלאת את החלל הריק

המחשבה שאף אחד לא התאמץ לבקר במקום הזה, הוא גם לעולם לא יבין

שזאת שירה, שיר ארוך שנמשך שנתיים עם צליל רך שמנגן

הרי פה אפשר לגעת בפחד, לראות את ההתמסרות לכלום הגדול הזה

הכלום שמחדיר בך שלווה, כח, הוא מחדיר בך אמונה.

את מכירה אותו בכל שעות היום, את המקום הזה...

הוא כבר כמעט שלך, הוא כבר כמעט של אותם האנשים החמים סביבך

את מתיישבת והשמש עוד עולה, אך הרגליים ממשיכות לרעוד

איפה עוד בעולם הזה יש מקום שיגרום לך להבין שכאן נכון

החול החם מזמין אותך להרדם, הוא מסגיר לטובתך צועדים שמגיעים

ואז נשמעים קולות שירה, קולות שמחה ונחת, אלה הם קולות חברת האוהבים

הם יודעים, שכשאת יושבת בלב מדבר על ראש ההר, זה מה שאת חושבת

את מרגישה ששם נבנת מחדש, שם את הבן אדם שאת רוצה להיות

את הבן אדם שתמיד לא הבנת לאן הוא נעלם, ושם, הוא תמיד שב.

הרגליים מפסיקות לרעוד, השרירים רפויים. עכשיו כבר אף אחד לא יקח את זה ממך

אף אחד לא יקח את התחושה הזאת, פעימות הלב חוזרות לקצב רגיל

כולם כבר נמצאים סביבך, מבינים ומחייכים.

הם מבינים שכשאת בלב מדבר על ראש ההר זה מה שאת חושבת.

הרצון לחזור לאותו מקום, הגעגועים לתחושה המופלאה הזאת לעולם ישארו בי.

כשזה עולה לי בזיכרון, זה מציף אותי ברגש. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה.

הצבא השאיר בי חותם, הצבא הפגיש אותי עם המקום הכי אדיר, עם המקום הכי קסום.

כשהשמש זורחת ביום שבת, אני מחזירה את עצמי לשם, לאותם 10 הדקות של פתיחת הבוקר.

ואז אני מבינה, שהקפה מעולם לא היה טעים יותר.

הר חריף, נובמבר 2010-2012, צוות 84.

געגוע מציף.