זה כבר לא בטוח, ההרגשה הזאת.

היא גוברת מסמס לסמס, משיחה לשיחה, ממחשבה למחשבה, מחלום לחלום. איך זה עדיין לא שם?

אנחנו בקשר כבר כמעט שנה וחצי ואיך שהוא הוא עוד מעביר בי צמרמורות, מעלה לי חיוכים והסמקות.

אני מרגישה מטופשת ב1000 אחוזים! אני לא בדיוק מצליחה להבין, איך מבטאים את ההרגשה הזאת?

הריי כולנו נסכים ונאמר שלא מדובר בעוד סיפור אהבה, הריי הוא רחוק ממני שנות אור, והעקיצות שלו בטח 

נאמרות לעוד אלפי בנות שם בחוץ ושהוא כזה שנון בפני כולם ולא רק בפני, הוא בטח צ'ארמר אמיתי שם בבית.

אני תוהה איך אני מצליחה להגיע למצבים שאני פשוט לא רגוע כשאני מדברת איתו בפלאפון, איך זה שאני

מחברת משפט 10 פעמים לפני שאני שולחת אותו בסמס, איך אני? אותה אחת שמי שלא מתאים לו, שיתמודד.

אני מאוד אוהבת את המצבים האלה: שיוצא שהוא מחמיא לי ואז מרוב כל המבוכה שמסביב הוא מנסה לקחת את  

המילים שלו חזרה, אבל אני כבר מתעקמת כלכך שמאוחר מידי לשינויים. כל מחמאה כזאת ממיסה ונחרטת במוחי.

שנינו יודעים שאנחנו נמשכים אחד לשניה, אבל אף אחד לא מוכן לקום ולעשות מעשה, כמו שני ילדים קטנים.

אני לעולם לא אשכח את אותו היום שהפגיש בנינו, הרי זה הגורל שמשגע לנו את המוחות, מטריף את החושים!

ואיך אני עוד כאן? איך עוד לא קמתי וטרפתי? הרי אנחנו האריות לא מחכים לאף אחד, לא שולחים סימנים.

פשוט קמים וטורפים, איך עוד יש לי רחמים על החיה הזאת? איך עוד לא קפצתי והחרמתי? איך עוד לא צעקתי: הוא שלי!

אני תוהה אם אני פשוט נהנת מהחיזורים המתוחכמים האלה שלו, את הילד החנון שבו כשהוא מרכיב משקפיים ונעלי הרים.

אולי עצם העובדה שהסיטואציה לא מושלמת ואנחנו עדיין מצליחים להנות ממנה, היא בעצם כן כלכך מושלמת!

אולי בגלל שכשהוא מדבר איתי אני רוטטת מרוב התרגשות ורועדות לי הרגליים זה דווקא כן סימן חיובי לתופעה הזאת?

אוהבת לא אוהבת 

שוב אומרת...  

עד לפעם הבאה.

אולי אני אסיים את הטרילוגיה והעלה פנטזיות חדשות.

עדיין בתולה בת 20;)