אף אחד לא ישפיל את מדינתי ככה.

אומנם אני לא ילידת הארץ, אבל עליתי לכאן בגיל 8 חודשים ולא משנה כמה ההורים ינסו להנציח בזכרוני את הטיסה לכאן, גם את זה אני לא זוכרת.

הם לא מרגישים כמוני, אני בספק אם ילכו לקלפי בכלל.

אני לאומת זאת, מרגישה קצת אחרת. כמעט 21 שנים אני נמצאת כאן, במדינה הזאת, ואני לא יודעת אם זה האקלים, השפה, התרבות או החיבור לשורשים היהודיים אבן אני כן מצליחה למצוא את מקומי כאן, יותר מזה, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי באף מקום אחר.

כמעט 18 שנים חלפו מאז שהגעתי לעיר, וגם אחרי 18 שנים עוד יש לי מה ללמוד בה, מה להכיר בה או אפילו את מי להכיר בה.

אנשים כאן אולי לא יודעים, אבל למרות כל הדיבורים על לעזוב את המדינה הנוראית הזאת ולמרות המצב הביטחוני הקשה ולמרות האפליות בין האשכנזים לספרדים ולמרות הממשלה המושחטת ולמרות ההבטחות שאף אחד לא מקיים, כולם נשארים. למה? אתם שואלים? כי עמוק בפנים כולם נלחמים על משהו, כולם נלחמים על המדינה הזאת, על מצב ביטחוני טוב יותר, על שיפסיקו האפליות, על שיהיה ממשל אמין, שיהיה במה להאחז. ואז, כשתתפוגג התחושה הרעה הזאת ונצליח לחיות בשלווה במקום הזה שכולנו אוהבים, יוכלו הציפורים לעזוב את הקן ולעשות דברים טובים במקום אחר. רק אז.

אז אני אומרת לעצמי, אם אנחנו כבר "תקועים" במקום הזה, בואו נפיק מזה דברים טובים, למשל, בואו נצביע.

אנחנו בורג מאוד מאוד קטן במערכת מאוד מאוד גדולה שנקראת ממשלה. ממש במיקרה כל 4 שנים ניתנת לנו ההזדמנות הנפלאה ששמה בחירות, לבחור לנו מנהיג חדש שהדרך שלו הכי קרובה להשקפה שלנו ולהעלות את האחוזים של המדינה הזאת להראות כמו המדינה שתמיד האמנו שהיא צריכה להראות.

זה לא דורש מאמץ גדול מידי, הרי לכולנו יש קלפי על יד ביתנו ולכולנו יש השקפה כלשהי שדומה לאחת ההשקפות של המתמודדים על הרשות, לכן נעשה אחד ועוד אחד, לא נהיה ישראלים עצלנים וביום שלישי הקרוב נלך לקלפי הקרוב ביותר ונשכיל לתוכו את הפתק. הפתק שמעלה את מאית האחוזים של אותו מנהיג שאנו מאמינים בו, וכך אולי יצליחו הציפורים לעזוב את הקן בנחת מהדורות הבאים, שהרי הם אנחנו. הלא כן חבריי הבוחרים? הרי אם נתייאש עכשיו, איך תראה המדינה עבור ילדנו?

צולם ביפו.

מה שמזכיר לי, הוא עוד לא התקשר מאז... וכבר תירגמו את הספר השלישי לעברית!

בקצב הזה אני מסיימת את הטרילוגיה עוד לפני שהוא בכלל נזכר שאני קיימת. 

יום בחירות שמח:)