קמתי בבוקר סיום מבצע "עמוד ענן", אחרי 8 ימים נוראיים שעברו על כל תושבי המדינה.

נכנסתי לתומי לפייסבוק, ומה אני מגלה?

האדון השתחרר מצה"ל בסופו של דבר, והנה, יום למחרת הוא כבר טס לברלין.

הוא לא דיבר איתי ביכלל, לא על סיום השירות ולא על הטיסה.

אני מבינה שמדובר בתוכניות זריזות, שנעשות מעכשיו לעכשיו, אבל באיזה שהוא מקום בעולם הייתה לי ציפייה.

ולא ניראה לי שיהיה לי כלכך הרבה זמן פנוי בכדי שנוכל להיפגש מתישהו, הריי התקבלתי לעבודה במפעלי "חיפה כימיקלים דרום"

בתור מאבטחת... אני! מאבטחת!!!

פתאום כל הרעיון הזה של לעשות רישיון לנשק, ניראה לי כבד מידי.

אבל, חשוב לציין שבתור מועדפת זאת עבודה מושלמת! יושבים בתוך חדר, מול המחשב, שוקלים משאיות ושומרים על שער הכניסה.

אני כבר מתחילה להרגיש את זה שזמן האיכות שלי עם חברותיי מהבית ומהצבא הוא מועט ואפילו כמעט לא קיים.

ברגעים שכאלה אני אומרת לעצמי שברגע שתהיה לי משפחה לפרנס זה יהיה הרבה יותר קשה...

חוץ מזה, מועדפת זה משו שחייב לעשות, והעבודה הזאת היא סוג של מנוחה.

אז יאללה, נחים קצת אחרי שנתיים של עבודה קשה, ממש קשה.