כשחוזרים לכאן, זה או שמשעמם מידי או שכבר נמאס לאחרים לשמוע את התקליט השבור הזה.

פייייי עבר מלא זמן, זה מוזר שוב להקליד מהר ורצוף, כבר שכחתי איפה נמצאות האותיות;)

אין ספר שבתקופה האחרונה עברתי כמה וכמה שינויים בחיי ה"מרתקים" האלה:

- האח הגדול והמקסים שלי עבר לגור עם החברה המוזרה שלו.

-אחותי כבר הייתה בצו ראשון, וכמו איזה ילדה מופרעת ולא מבינה כלום מהחיים שלה החליטה שהיא לא רוצה להתגייס.

- השתחררתי. זה מספיק מעציב., אז לא נפרט.

-מבצע "עמוד ענן", בשניה שגזרתי חוגר שוגרה הרקטה הראשונה, מזל נאחס קוראים לזה?

-התחלתי לקרוא ספרים כמו איזו תולעת, באמת.

-כל המחזרים כרגע במצב סטטי, אין חדש תחת השמש.. חוץ מאותו אחד שזה סוג של סיפור שלא ניגמר.

לוחם, חסון, אינטיליגנט, חכם, תמים, רגיש, אכפתי, גלוי - אפילו שקוף מידי. בעצם זה כל התכונות האלה שבחורות פתטיות חולמות שיהיה לגבר שלהן.

מי היה מאמין שבמבט ראשון לא הייתי חושבת אפילו להסתכל עליו בתור הגבר הזה שאולי יכול להיות שלי.

הוא הגיע עם הכלב שלו לעמדה(כן כן, זה עוד סיפור צבא שמפגיש בין שניים), הוא כלבן בתפקידו.

זה מקצוע שדורש רמה מסויימת של משכל, בקיצור הטמבלים לא מגיעים לשם.

הוא ניכנס, כולו אשכנזי טוב כזה, גבוה, יודע את כל התשובות בטריויה. איך נכשלתי ככה? ועוד בשיא יוזמתי הוצאתי את הקלפים כדי לשחק, ממש גיבורה.

הוא פשוט ידע לענות על הכל, הכל מהכל. ואז קלטתי את עצמי יושבת על הכיסא, מקריאה שאלות והוא עונה, יורה תשובות אחת אחרי השנייה.

לאחר כשעה קלה הבחנתי במעשה מאוד מטופש שלי. אני ישבתי שם על הכיסא ההוא והצחוק שלי לא מפסיק להתגלגל, הלחיים שלי לא מפסיקות להאדים.

אני מסמיקה ונבוכה מול כל הסובבים אותי- בגללו. לא הבנתי מה קורה איתי, הוא חנון... חנון!!

הוא הלך.

הייתי אמיצה מספיק והוספתי אותו לדבר הגאוני הזה שקוראים לו פייסבוק, או אם תירצו אחרת - תיווך בין אנשים.

הוספתי, הוא הסכים להצעת החברות שלי שם, אבל לא הסכים לה בפועל.

הוא פשוט אמר לי לא!

הוא לא הסכים שניפגש מחוץ לקירות המסגרת הצבאית, אחחח פגיעה ישירה באגו המנופח הזה שלי!

הוא מעדיף שלא, כי אני רחוקה לו מדי וקשה לו עם זה, לא היה מקום לשכנוע.

לא ויתרתי, החלפנו מספרים בקטע חברי, לא יותר מזה. לפחות לא עכשיו...

פעם בחודשיים הוא היה מגיע לכוננות במוצב שלי, בגבול ישראל מצרים. זה כלכך סקסי גבר שעוסק במצבעיות, שאלוהים יעזור לי!

בכל פעם שהיה מגיע, במדים הירוקים, בלי חולצה מתחת, עם האקדח(לא M16, אקדח!!!), ואומר לכולם בנימוס בוקר טוב.

כל הסובבים אותנו הרגישו במתח הזה שנוצר בניינו. אין ספק שזה בא לידי ביטוי:

הוא עוקץ אותי, מציק לי... "מושך לי בקוקיות" נאמר את זה כך. ואני שוב בתגובה טבעית שהגוף שלי משדר, מסמיקה.

אחרי בערך חצי שנה של קשר מוזר של סמסים, דרכם הוא בעצם מתחיל איתי אבל אני עיוורת מידי בכדי לראות, שיחות מעמיקות על דברים שלא חשבתי שאדבר עליהם, הויכוחים הטיפשיים האלה שהאיזור המדברי יפה הרבה יותר ממה שהוא חושב. פוץ, בטח הוא יגיד לי שהמדבר חסר כל צבע.

דיונים שלא מעניינים אף אחד מלבדנו. הרגשתי בנוח, הרגשתי קירבה מעניינת. הרגשתי את הפרפרים האלה בבטן.

אבל ידעתי, הוא לא מעוניין, אני הרי רחוקה מידי ואנחנו חיילים וזה לא ילך.

ואז בצורה מהירה ומוזרה מידי, הגיע החפש"ש, המנוחה הזאת שתמיד חלמתי עליה, למרות שאין כמו צה"ל. בכנות.

פתאום התחלתי לקבל ממנו סמסים מוזרים, הוא פשוט אמר לי במפורש שהוא מעוניין בפגישה איתי, באזרחות!

הוא תירץ את זה ששנינו התחפששנו ויש לנו זמן וכדאי שנשקיע אותו אחד בשניה.

ידעתי! ידעתי שהוא איתי על אותה הסירה. הרגשתי.

ואז בום. מבצע "עמוד ענן". החייל הממושמע הזה הולך וחותם שס"נ(שרות סדיר נוסף) במקום להשתחרר. ואז אני פשוט נמסה.

התכונה הזאת של אהבת המולדת באשר היא, ועוד אצל גבר, היא מטריפה אין ספק בכלל.

ופה אני מחכה, כולי מתרגשת לשמוע מהן התוכניות הבאות עלינו.

מענייו, אפילו אותי.