מבחינת בשורות שנפלו עליי ודברים שחוויתי, אפילו לאויבים שלי לא אאחל שבוע כזה.

התחלתי לעבוד, הלך מצויין עד שניגנבו לי 210 שקל - הטיפ שלי!! התאכזבתי נורא...זה יותר ממה שמקבלים ביום עבודה שלם!

באותו יום חזרתי הביתה, קיבלתי  מכתב מ"עולים על מדים" שבו כתוב - שהקדימו לי את הגיוס בחודשיים!!!!!!!

חודשיים!! כמה הרבה אפשר להספיק בחודשיים!! לטוס, לעבוד, אילת ועוד הרבה דברים אחרים, והם לוקחים לי אותם?!?!

אני לא רוצה להתגייס באוקטובר, אני רוצה להתגייס בדצמבר... אוף-.-

כמה ימים לפני כן, דודים קפצו אליינו לביקור. משום מה הפעם, החלטנו לפתוח את המיזוודה שמלאה בזיכרונות מאח של אבא - ז"ל.

המון תמונות מחיי היומיום, תמונות מהצבא, דרגות וכוכבים(צנח"ן בצבא האדום), כרטיס קופת החולים ועוד הרבה כאלה ואחרים..

כל המשפחה התחילה להעלות זכרונות ממנו ורק אמא ישבה בסוף השולחן ובכתה בשקט.

כשניגשתי לשאול אותה מה קרה, היא רק יכלה להגיד שלא הגיע לו למות, שהיא איבדה את החבר הכי טוב שלה. ואז הדמעות הפכו למשמעותיות יותר.

זה מצחיק לחשוב שאמא התחתנה עם אבא אבל הסתדרה והתחברה יותר עם אחיו הצעיר.

היא אמרה שהזכרונות ממנו קשים לה, כי הם כלכך יפים, החל מבית הספר היסודי ואז העלייה לארץ ועד הלידה של האח הקטן שלי.

בכל דקה ובכל מצב אפשרי הם היו ביחד. היא גם סיפרה שבימים האחרונים היא רואה אותו בחלום, ושהיא חייבת לבקר בקברו בירושליים.

אם כבר מדברים על אבא, אז הקשה מכל השבוע, קרה היום. הרגל הקטועה של אבא החלה לכאוב אחרי הרבה מאוד שנים שלא קרה איתה דבר.

שעה אחת מאוחר יותר, הוא מתחיל לצעוק מכאבים, העצבים ברגל נתפסו לו והוא לא יכל לקום. מזל שיש לי חופש מעבודה היום! אחרת מי היה לוקח

אותו לבית החולים, כולם ישנו ואמא לא הייתה בבית בכלל, האחים הקטנים בדוק היו נבהלים.

הוא קיבל כמה זריקות ואז בבית נירדם בשקט.. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי את אבא בוכה ככה... מכאבים.

רצית למות באותו הרגע, אבל אמרתי לעצמי" אלה קחי את עצמך בידיים, תזמיני מונית ויאללה לבית החולים".

השבוע הזה, הגיע לסופו. כלכך הרבה קרה. ושום כלום מזה לא טוב, לא משמח. לפחות מרגריטה השמנה הזאת חזרה לארץ מאיטליה..

אני מקווה שזה הוא השבוע האחרון מהסוג הזה, כי כבר נימאס לי מהבשורות והדברים שאני צריכה לשמוע ולקבל.

די. מספיק.

נגמרו הכוחות..