אני מרגישה מטומטמת. כשאני נהיית חלשה ולא בעמדת מגננה אני נהיית מטומטמת.

וכולם אומרים ״תפסיקי להיות קשה, תיפתחי.״ 

ואז זה קורה.. זה לא שווה את זה.. את הפגיעה הזאת..

זה לא שווה את הכאב של אחר כך.. את התחושה הבלתי הסבלת הזאת..

זה לא שווה את השמחה הקצרה הזאת.. כי עכשיו נשאר רק עצב.

ולא בא לי להיכנס לשטויות יותר.. פשוט לא בא לי כלום. 

ואולי אתה באמת לא שווה את זה.. אז זה לא כזה משנה..

כי באמת אתה לא..

אבל הלב לא חושב.. הוא פשוט נשבר.

״תמיד כשאתה בא, אני טיפה יותר יודעת שאסור אבל זה לא עוזר לי, לא עוזר..

כשאתה בא אני שומרת, מחזיקה, עד שהכל עובר, אני יודעת למה באת - ומה אסור שייאמר.

תמיד כשאתה בא, אני טיפה פחות מרוקנת מעצמי אבל שומרת עוד כוחות..

כשאתה בא אני נופלת בגללך - אני רוצה לבכות, אני יודעת למה באת - ומה אסור לי לצפות.

תמיד כשאתה בא, אני כאילו קצת יודעת שאסור, אבל כבר לא אכפת לי, לא אכפת.

כשאתה בא אני כאילו מוכנה לקום, להיעלם, אני יודעת למה באת - ומה אסור לי לדמיין

אולי אצליח יום אחד לצאת.. אולי תראה בי מה שאני באמת.״

How about i will be nothing?