לא רע לי,
אני לא יכולה לעמוד ולהגיד שרע לי.
אבל יש הרגשה רווחת של די, של זה נגמר ולא יהיה יותר.
שאני כבר לא רואה אותו לטווח הרחוק, אולי עד לחגיגה של השנתיים אולי עד ליומולדת ה20 שלי.
עצוב לי, קשה לי.
כולם שמים לב לזה.
חברים חברות אמא ואבא.
אפילו הוא, אפילו אהובי היקר מרגיש שמשהו לא אותו דבר.
ונשבר לי הלב לראות את הנסיך שלי נשבר מולי כשהוא מלמל את המילים "את כבר לא מתנהגת איתי אותו הדבר".
אני מתגעגעת לימים שהייתי עושה מה שבראש שלי,
שהייתי עושה מה שבא לי עם מי שבא לי, שהייתי הולכת כשנגמר.
אני זוכרת שדיברתי עם איזה בלוגר אהוב והוא אמר לי שזה בלתי נתפס מבחינתו - "איך אפשר להגיע למקומות עם מישהו שאין לך שום רגש איטימי איתו?"
זה היה נראה לי הכי פשוט והכי הגיוני,
אני שולטת, לא נפגעת, לא אוהבת - אבל נהנת.
אני אוהבת אותו, אני יודעת את זה, אני יותר מאוהבת אותו.
אבל מה כבר ימשיך לגדול מבין שנינו?
אני תקועה בצבא לשנה הקרובה, הוא לשנה וחצי הקרובות.
הכל אותו דבר, הוא כבר לא כזה משקיע, אני כבר לא כל כך משקיעה, אז מה הטעם?
למה לעשות את זה? למה להמשיך בקשר שכל מה שאני יכולה להגיד עליו זה "לא רע לי, הוא אוהב אותי, וזה טוב לבנתיים."
האם באמת אני רוצה לשמור את המצב הזה כמו שהוא עד שהוא ממש יהיה רע?
חלמתי על הפרידה שלנו.
חלמתי שאני לוקחת את התיק שלי אבל הפעם הוא לא מלא בבגדים היפים שלי לכבודו,
הוא מלא בבגדים שלו שהוא משאיר אצלי, ואני בעדינות מחזירה הכל לפני שהוא מרגיש.
ולוקחת לאט לאט את הבגדים שלי בזמן שהוא מתקלח במהירות, מחכה לחזור אלי.
ארזתי את הדברים שלי וכשהוא חזר מהמקלחת התנהגתי כאילו הכל כרגיל, עד שהוא התלבש והתיישב לידי במיטה.
ואז אמרתי לו הכל.
הכל.
אני לא מסוגלת לעשות את זה עכשיו, זאת האמת.
אני כרגע לא רוצה לבד. לא רוצה בלעדיו.
הוא טוב לי - אני יודעת את זה.
הוא כבר מכיר אותי, עם כל הפגמים הקטנים שיש לו ולי הוא אוהב אותי,
וגם אם זה בינוני בנתיים, זה עדיין טוב לי...
אולי בעתיד יהיה לי את האומץ ללכת עם ראש גבוה בלעדיו - אבל לא כרגע.
לא עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Y.S:)