הניסיון מראה שזיכרון חזק מחובר לעיתים קרובות לכושר שיפוט חלש.
התקופה זהו תמיד מזכירה לי נשכחות.
מזכירה לי אירועים בחיי, מימי ינקותי ועד אתמול בערב.
אני שונאת להזכר, יש בזה כאב מרובה, מפני שלרוב, לרוב אנו נוטים להזכר ברגעי כאב ועצב ולא ברגעי אושר שאותם אני מתיימרת לנצור.
ההרגשה הזו, של הנפילה, של הריקנות, של אוויר קפוא מפלח את הריאות, תמיד באה באותה תקופה.
מדוע תקופה של התחדשות ושל מתיקות מתלכלכת בטיפשות ועצבנות? מדוע איני מצליחה לשמור על האופטימיות המוכרת שלי ולהיות שמחה?
מדוע אני חייבת להזכר?
מדוע אנו חייבים להזכר?
האם אנחנו באמת לומדים מטעויות או שמא זה עניין זה אופי? הרי זה ברור שמפעם לפעם אני מתנכרת לעצמי יותר ולא לומדת מדבר שכבר קרה.
אני מפעם לפעם מכירה בטיפשותי, ועדיין ממשיכה לפעול כרצוני. שיטת: היאללה, מה כבר יקרה..
כמו כן, הזיכרונות הללו, רק גורמים לי לכמוהה למשהו בלתי אפשרי. מטומטם.
ואם כבר מטומטם, סוגיית ה"הוא"
נשארת בשאלה כלפי רבים. הקושי של להודות בדבר, אינו מגיע בקטוגוריה של אותה שיטה מדוברת.
כי זה כבר יהיה התאבדות מוחלטת. ומה שיקרה די ברור מאליו.
הגדנ"ע הייתה מדהימה, היה כיף.
היה משעשע, מחשל ואפילו מגניב.
המפקדת, שללא ספק הייתה אדם מחנך בעל אופי מדהים.
הסמל, טוב, אין הרבה מה להגיד, חוץ מזה ששיחה של 20 דקות גורמת לך לחשוב יותר מידי.
אנשי הסגל היו מקסימים.
וכמובן, החברות. כי באמת באמת אין עליהן.
ארצה לסכם בשנה טובה. שנה של יצירה והתחדשות.
שנה של אהבה, קסם ואור.
שנה של חינוך, התחנכות ותנועתיות .
שנה של כולם, יחד.
אהבו את עצמכם ואת חבריכם ושמרו עליהם מכל משמר.
"בעולם יש גם הרבה אור"
הוא צודק, אתם יודעים....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
