"הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים!, הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, השמקיעים את ייאושם בבניין, בבניין אחד!..." (א.ד. גורדון)
אני חוזרת להדריך.
הא,מוזר. לעולם לא חשבתי שאני אגיד את המילה הזו שוב. אני אדריך.
בשנת ההדרכה הראשונה שלי, באתי עם אמונה שהשנה תהיה מדהימה. אני אעביר. אני אחנך ואתן מה שיש לי לתת. וקבינימט, היה לי כל כך הרבה. עם הזמן והאכזבה זה השתנה. הפכתי אדישה לכל ערך ומוסר שהיו בי. התחמקתי ונחפרתי בתוך הכעס ולא הייתי מוכנה לוותר. עד לא מזמן, הייתי נחושה בדעתי לא להדריך לעולם אחרי ה"כישלון" המוחץ בשנת ההדרכה שלי. הייתי רק נזכרת ברגשות שלאחר פעולה, בכעס ובהרגשה של קטנות נפש. לא הייתי מסוגלת לחזור לשמה. אך, תמיד תמיד הייתי בי אהבה להדרכה. רצון לשנות, לחנך חינוך אחר. לתת משהו ממני לאותם ילדים שיחליפו אותי. ההסתכלות שלי על העולם לא השתנתה, וכן עלינו לשנות די והותר דברים בעולם הזה, ואני בתור מדריכה הייתי אמורה להיות זאתי שתיתן דרך כלשהי, תראה מעבר חיים שונה. וכן יאמר איתן אין דבר כזה כישלון. אבל בכל זאת.. ברגעים שלאחר פעולה, אין שום רגש אחר חוץ מכישלון..
מתחילת שנה הייתי בעמדתי לא להדריך. סמינר הגשמה שינה לי כמה דברים בהתסתכלות שלי. הוא כמובן מעודד להגשמה. -להפוך משהו לאמיתי. ושמה,דיברנו על הכל. על העולם, על החיים, על החברה, על כסף, על התפתחות, חידוש... והבנתי בתוכי, שעכשיו השנים הללו אלה הן השנים שלי יש הזדמנות. לי יש את "חמש דקות התהילה שלי" לחנך. להביא משהו ממני, כמו שתמיד חלמתי.
אקח את השנה הקודמת כדוגמא, דוגמא שלשם מה צריך לשנות. איך אני אהיה טובה יותר בתור מדריכה, איך, בדרך הטובה ביותר אצליח להעביר דרך התנועה דברים שאני מאמינה בהם. דברים שהבנתי בחלוף הזמן. דברים שאני מתחילה להבין.
ביחד, כולנו. יהיו אנשים איתי. מדריכים יהיו איתי. מדריכיי בכל השנים. אני אקח מהם משהו, לטוב ורע...
אז כן, התוך הייאוש והכאב, אני אצמח. כולנו יחד.
תודה לכולם, על חודש מיוחד.
3>