אנה מסניפה את הסבון שלי: מחזיר אותי לילדות.
אני: מה, הטביעו אותך באמבטיה כשהיית קטנה?
אילנה באה לשלוח אותי למרחב מוגן: לכי למרחב המחיה שלך.
ואו מישהי צריכה לפסיק להיות מושפעת מהיטלר.
המסע שלי לעולם שמעבר ליבנה [או: רחובות, העיר עם בית החולים ומכון ויצמן]
ימים ראשון עד חמישי התארחתי אצל חברים של ההורים ברחובות ביחד עם אמא שלי.
עדיין התבטלתי והעברתי את הימים מול המחשב והטלויזיה, רק שברחובות זה היה בלי צבעים למיניהם [אדום למשל] וכלל יציאה החוצה.
לעתים המחשבות שלי נדדו בשאלה: מה עדיף לאכול, מנה חמה או את החתול שלהם?
שהרי שניהם מכילים בוודאי את אותם המרכיבים [אוכל לחתולים ושיערות].
בערבים ראיתי 2 פרקים של חברים ומופע שנות ה70. סדרות גאוניות!!!!1111
קמתי כל יום בסביבות 12-1 אבל יש לזה סיבה נוספת מלבד עצלנות כרונית שפיתחתי מעצם היותי קאוץ' פוטטו מלידה.
רוצים לדעת מה הסיבה?
טוב זה לא שאתם יכולים לענות לי... וזה לא שאכפת לי מה אתם אומרים אנשים וירטואליים!!
~צוחקת ומלטפת שפם דמיוני~
ישנתי עם אמא שלי וחלקנו שמיכה. כש2 אנשים מהמשפחה שלי מוצאים את עצמם במצב כזה המשמעות היא אחת:
קרב על הישרדות.
המנצח מקבל את השמיכה, המפסיד קופא למוות.
העברתי את הלילות בלמשוך ממנה את השמיכה כדי לא למצוא את מותי בפינת חדר אורחים בדירה שהיא לא שלי בעיר אחרת,
ואז בלהגן על החלק שהשגתי מפני ציפורניה של האישה שילדה אותי.
כשחתמנו על הסכם שלום דמיוני חשבתי שאקבל קצת שקט ושינה. אך לא ולא.
גיליתי שאמא שלי אימצה מנהג עתיק יומין של אבא שלי. היא התחילה לנחור.
לכן נרדמתי רק כשהיא יצאה לעבודה בשעות הבוקר והתעוררתי כשכבר הגיע הזמן לאכול צהריים.
החיים נפלאים.
מארח: את יודעת איך תהיי מאושרת בנישואין?
אני: איך?
מארח: אל תתחתני. אחרת תמיד תהיי אשמה במשהו.
אני: האמת לא, דווקא זה יהיה התפקיד של בעלי.
מארח: נשים, כולכן אותו הדבר...
ביום שני הושיבו אותי באוטובוס ונסעתי עד לקניון/תחנה מרכזית של רחובות, שם פגשתי את אמא שלי
והבנתי שהגיע הרגע האהוב עליי החיים: בזבוז כסף של אחרים.
סחבתי אותה לכל החנויות שקרצו לי [כנראה הזיות שנגרמו מהמנה החמה ומרכיביה],
ואחרי הביקור השמיני באותה חנות אפילו גרמתי לה לקנות לי תיק.
כמובן שהאטרקציה המרכזית באירוע ההוא [מלבד התחדשות בתיק מושלם] הייתה לראות שוב אנשים שהם לא קרובי משפחה או אנה.
התרגשתי כל כך עד שכמעט בהיתי באנשים שעברו לידי ונגעתי בהם בצורה מגונה...
אבל לא עשיתי את זה...
מילא אם היו חתיכים....
אכלנו עם אמא שלי במקדונלס [כי הרי אני לא אוכלת מספיק ג'אנק פוד בתוך הבית...],
ובעודי בוהה בזכרים שעוברים לידי שמתי לב שאנשים מתחילים להצטלם ולהתרגש כמו ילדות קטנות.
אני: אמא... זה אייל גולן שם?
אמא: כן.
~אוכלים~
אמא: רוצה להצטלם איתו גם?
אני: נה, אני אוכלת.
~ממשיכים לאכול~
היה מרגש.
היום הביאו לאבא שלי חופש של יום מהמילואים [צבא קמצן], אז קראנו לו שיאסוף אותנו ויחזיר אותנו הביתה לאשדוד [ניצול].
הוא נכנס לבית המארחים בזמן שעמדתי ליד הדלת, התנפלתי עליו בקריאה "אבאאאא" שלרוב נשמעת כשהמחשב נדפק.
לקחנו את החפצים, קנינו אוכל בסופר ברחובות כדי לא להיקלע בטעות לניסיון של חמאס לפוצץ את הטיב טעם באשדוד,
ונסענו הביתה עם אוכל. כלומר מאושרים.
והנה אני פה.
זהו.
הרבה אותיות:
נ.ב- הם רוצים להחזיר אותנו ללימודים ביום ראשון.
א. מעניין איך הם יכניסו 16 כיתות שונות למספר קטן יותר של מקלטים.
ב. מי יקח אחריות במידה ונופל עלינו טיל כשאנחנו בבי"ס/ בדרך לשם.
ג. מזה אין לי כוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
