היום קראתי שוב את "צינורות" של אתגר קרת, ואשכרה לקחתי את הספר מהסיפריה במיוחד בשביל הסיפור "צינורות"
סתם בשביל שתבינו יותר על מה אני מדבר אני יכתוב את החלק העיקרי:
"תמיד חשבתי שגן עדן זה מקום בשביל אנשים שהיו טובים כל החיים
שלהם, אבל זה לא ככה, אלוהים יותר מידי רחום וחנון כדי שיחליט
החלטה כזאת, גן עדן הוא פשוט מקום עבור אלו שבאמת לא היו מסוגלים
להיות מאושרים על פני כדור הארץ. הסבירו לי כאן שאנשים
שמתאבדים חוזרים בחזרה לאדמה, לחיות את חייהם מחדש, כי העובדה
שלא היו מרוצים בגלגול אחד לא אומרת שלא ימצאו את מקומם באחר,
אבל אלו שלא מתאימים באמת לעולם, מוצאים את דרכם לכאן, כל אחד
יש לו את הדרך שלו לגן עדן.
יש כאן טייסים, שכדאי לבוא לכאן ביצעו לופ בדיוק בנקודה מסויימת
במשולש ברמודה. נמאות כאן עקרות בית שעברו דרך חלק אחורי
של ארון הכלין שלהן כדי להגיע הנה, ומתימטיקאים שמצאו במרחב
עיוותים טופולוגיים והצליחו להשתחל דרכם לפה, אז אם אתה באמת לא
מאושר שם למטה, ועול מיני אנשים אומרים לך שאתה סובל מבעיות
תפיסה חמורות, חפש את הדרך שלך לכאן,וכשתמצא, תביא איתך כלפים,
כבר דיי נימאס לנו מהג'ולות."
אמא שלי בטוחה שאני רוצה להתאבד...
ואני בכלל לא רוצה להתאבד! אני ממש אוהב את החיים! אני דווקא ממש צוחק על אנשים
שרוצים להתאבד! תמיד אני אומר "פחח! מה הם מבינים מהחיים שלך! איזה מפגרים!"
אני חושב שזאת טיפה אשמתי שהיא חושבת ככה, כי אין מצב שלא עשיתי כלום והיא פתאום החליטה.
אני גם לא מאשים אותה, היא טיפה פחדנית אמא שלי, רק תראה עצוב איזה יום יומיים והיא ישר תחשוב שאתה רוצה למות..
אתמול בלילה עשיתי תאונה, אני אישית לא קורא לזה תאונה, כי ניכנסתי בקיר שלייד הבית כשעשיתי חניה,
אני כניראה לא כזה נהג טוב כמו שחשבתי, טיפה חבל לי, היה לי מלא ביטחון עצמי, בכול מקרה ניכנסתי עם התחת של האוטו
בקיר של קראווילה, לאוטו לא ממש קרה שומדבר, וגם לקיר לא, אבל ההורים שלי ראו את זה מהחלון וישר החליטו שזהו, אני צריך עוד שיעורים,
עכשיו אמא שלי קבעה לי שיעור נהיגה של 4 שעות, הם קוראים לזה "נהיגה מונעת".
אני לא יודע מזה יכול למנוע, אם אני טמבל אני ישאר טמבל לנצח, לפי דעתי סתם בזבוז של כסף, ביזבוז של מלא כסף..
אבל זאת התאונה השניה שלי בשלושה ימים, אז אני לא יכול להאשים אותם.
בכלל בזמן האחרון אני עושה מלא טעויות, זה לא שאני עושה את זה בכוונה, אני פשוט כניראה לא שם לב...
אבא שלי אומר שאני פזיז מידי, ניראה לי הוא צודק...אני לא בנאדם כזה שמחכה, אני מעדיף לעשות כמה פעולות באותו הזמן,
וזה נחמד והכול, עד שאני שוכח את הקפה על הגז והכול גולש והמכשיר נשרף..
אם אתם שואלים אותי, אני סבבה והכול..
אבל אם אתם שואלים את אמא שלי, אני צריך לנשום..
אף פעם לא הבנתי ואני אף פעם לא יבין..."אתה צריך לנשום..."
אני שם לב בזמן האחרון שאני חוזר לעשות הרבה דברים שנורא אהבתי לעשות פעם, כמו לכתוב פה ולקרוא ספרים של אתגר קרת,
ליסוע באוטובוס, למרות שאת זה אני עושה כי אין לי הרבה בררה... גם עזבתי את הנובלס לתקופה הקרובה, אני מעדיף שלא יהיה
לי כסף מאשר שלא יהיו לי ראות.
אני גם צריך להפסיק לעשן.
יש לי בחדר צלחת עם פירורים של עוגת תפוחים מלפני שבוע... אמא אומרת שיש מלא נמלים בבית.
אז למה הפרורים לא נעלמים?
יש לי חברים שהם גם פזיזים, אבל הם מצאו דרך למתן את זה, הם פשוט מעשנים סמים.
אין לי בעיה עם סמים, ההתנסות הכי גבוה שלי עם סמים הייתה אולי שכטה, וגם לזה היה טעם של קולה ובמבה...
לא מלהיב במיוחד.
לא ניראה לי שלעשן סמים יעשה לי רגוע יותר..
אבל אולי זה מה שאמא התכוונה כשהיא אמרה שאני צריך לנשום.
תמונה נורא ישנה, אפשר לראות את הקיר שלי אשכרה ריק.
כשנישברו לי הידיים ועוד היה לי את השיער המגניב שלי.
חבל, אני מתגעגע אליו, אבל אמא לא האהבה אותו.
נבוט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נבוט.