באתי למעט זמן, לעורר חיים. הרגשות עדיין לא הפשירו.
ראיתי בחיפוש שמישהו ביקר באיזה פוסט ישן ומאוד ארוך שכתבתי לפני 3 שנים. בא לי לפרסם אותו שוב. כל מה שעלה במוחי בזמן הקריאה, זו ההבנה שיש לי דמיון פורה במיוחד.
הכרית על הרצפה, השמיכות מכונסות זו בזו, המגבת שרועה על הרצפה, החולצה שעליי הפוכה והגוף צורח שהוא רוצה מקלחת.
הקיבה מסמנת דרך כאבי הראש שהגיע הזמן להזין אותה, השעון מתקומם במהירות כזו כדי למשוך את תשומת לבי. וכרגע אני רק פוקחת את עיניי.
דגל המשבצות מונחת כמו יריית זינוק מבהילה והנה המירוץ מתחיל. על קו הזינוק עומדות איתנות וזקופות מחשבות, מסקנות, ספקות ותהיות.
הן רק המתינו להזנקה, הן רק המתינו שאתעורר.
אני ממצמצת באיטיות, לא מגיבה לנורה הכחולה שמדיפה ממכשיר הזמינות. הפנים שלי כבדות, החום מתחיל להעיק, הבלגן המעיד שהיה פה משהו עוצמתי אתמול בלילה צוחק צחוק מסגיר והמראה הענקית שדבוקה לכל אורכו של ארון הבגדים מעוררת אותי לבדוק אם קרה נס.
יש תאורה קלה מהאור שמנסה לחדור מבעד לתריסים במסווה של גאות. והנפש מסרבת להתחיל עוד סיבוב של 360 מעלות בשעון.
אמש ישבנו על הספה, בשעה שהכריחה אותנו להיות יחד. שעה כזו שהכתיבה לנו לשבת אחת מול השנייה ולהתמודד.
דפדפת באיזה עלון ושאלת אותי שאלות. המשכת לדפדף וסיפקת תשובות. אני ישבתי, בהיתי ברצפה וידעתי שאין לי עבור מי להתחיל לחשוב על תשובה. שהרי את תגלי לי אותה גם אם ארצה בה או לא.
במזל שלושת הכוכבים נזכרו להקיץ, התרוממתי במהרה והרגשתי נגאלת.
הלכתי לדרכי וגם את. עד לפעם הבאה שהשעה תמסמר אותנו אחת מול השנייה.
אלו בדיוק זמנים מתים. כאלו שאין להם שום מהות או משמעות.
שמתי מיד מחיצה ביני לבין העולם, הדלת. התיישבתי על המיטה כפופת גב והמראה מולי. אני רואה במשך השנים איך שרירי הפנים שלי מתעצבים בקיבעון לכדי עצב. מרגישה את הלחיים נפולות וכבדות. יודעת שאם אחייך יותר מדי זה יכאב, החיוך יגרום לפנים לזוז בניגוד לתווים הקבועים ויגרום לזיוף.
זה יכאב פיזית ונפשית והזיוף כנ"ל.
אני משפילה מבט כדי לא להרגיש בסולם השגוי ומיד שואלת איך ניתן לתקן. הפתרונות הקלים והיקרים מיד קופצים לראש, אך עם טיפת אינטליגנציה רגשית וקורט של מודעות אני מבינה שאלו לא פתרונות של ממש. הפתרון הנכון נראה רחוק מתמיד, הוא רחוק מלהגיע לקו הסיום. הוא מזייף בדרך לסוף, הוא פונה בפניות כדי ללכת לאיבוד, מוצא את עצמו ושוב הולך לאיבוד. מרגיש כבד אז לוקח את שיחת הקלילות שעומדת בדוכן מזמין, שותה את מי האומץ העכורים מדוכן רוע היצרים, ושוב, פונה פניית פרסה באזור אסור והולך לאיבוד. לפעמים הוא כלכך מתרחק מלהתממש שכבר אינו נראה באופק.
כולם שמעו עליו, הוא מאוד פופולרי אבל מאוד קשה להשיג אותו, הוא מצרך נדיר. יש כאלו שאומרים שהוא בכלל לא קיים, שהוא רק איזו אילוזיה מוחית, איזו אשליה חושית.
אני הולכת לי ברחובות חומים. הכל עתיק, ישן וותיק, ישנה אווירה של פעם, ריחות שמחזירים אותי במהירות האור לתקופות רחוקות. אלו רחובות שהזמן עצר שם מלכת ואותי זה משרת. שורשיי העצים מנסים לפרוץ את האספלט החרוך והעלים שולחים קרן אור נעימה ומחממת, כזו שגורמת לי לעצום עיניים, לנשום לרווחה, להרגיש שהכול פשוט בסדר ולהצטער שצריך לפתוח עיניים כדי לא ליפול.
בקצה הרחוב יש ספסל שבור אבל יש בו די מקום כדי להכיל את משקל וגודל גופי. אני מתיישבת ומתענגת מהשקט.
עוצרת את הנשימה, דוחפת שאיפה עמוקה ונקייה של אוויר נוסטלגי ומרגישה את הגוף שלי קיים.
רעש נעים של עלים מתגלגלים מהרוח על המדרכה מקפיץ את לבי לפרנויה ישנה. אני מחליטה לא לפתוח את העיניים ומשכנעת את עצמי שאין שם אף אחד שרוצה לפגוע בי ושאלו באמת רק העלים שנידפים ברוח. הצללים של העלים מהעץ הגבוה עושים לי פנינים בעיניים הסגורות, הם זזים מהרוח ופעם בכמה שניות משחררים קרן אור שפוגשת את העיניים שלי.
אני מתחננת ומבקשת ששום דבר לא יפריע לי בשקט השלם הזה. מרגישה מספיק מוגנת להתמודד עם מחשבות לא רצויות והן ממש לא מטרידות אותי, שום דבר לא מטריד אותי.
גוף נעתק מתחושת הזמן והמקום. הרוח מרגישה כמו מים נעימים שצוללים אל המציאות הלא הגיונית. אין תחושה של תזוזה, יש סירוב מהמוח לעבוד. הרוח מלטפת אותי, והשיחים שזזים ממנה משמיעים צליל מרגיע. הכל שקט. הכל נעים.
השיער שלי נסחב יחד עם כולם, כל רמח איברי מתמלאים ברוך, בשמחה, בעונג, באוויר, בטוהר ובטוב.
השלווה מפזרת מעליי כישוף של הגנה, בועה ששומרת עליי מכל דבר רע שקיים בעולם.
הראש הכבד מתחיל לאבד את כוחו להחזיק ומתייצב באיזו עמדה נוחה ולא מכבידה.
כמעט ושוכחת לנשום וכשנזכרת ממלאת את הריאות בנשימות קטנות ועדינות. אין צורך בנשימות עמוקות, אני מלאה ברוגע ואוויר נעים.
העיניים החליטו להידלק, הן מסתכלות אבל הן לא באמת מפרשות תמונה. איזה חיוך קטן חולץ מהמנהרה השחוקה והוא פשוט נתקע.
הרגליים מתחילות לנוע בקצב איטי. אני מבחינה באיזה אוטובוס ישן שעומד בתחנה עוד יותר ישנה. הגוף והנפש כאילו נותקו מהמוח והרגליים מתחילות לרוץ, לרוץ מהר ככל האפשר, העיניים על טורבו, התקווה מוציאה את כוחה ונאחזת באגרופים שהידיים הפיקו ואני מקווה להספיק לעלות על האוטובוס.
אני רואה את הדלת נסגרת ואני מנסה לצרוח לנהג שיעצור. בנקודה הזו אני עוצרת להחלטה זריזה, האם להמשיך לרוץ? האם להמשיך לנסות לצרוח לנהג? או שעליי לוותר? להאט את קצב הריצה ולהתחיל להפנים שפספסתי את הנסיעה?
עד שהספקתי להחליט האוטובוס נסע. הנהג הסתכל עליי במעין מבט מתנשא ואני הבטחתי לעצמי שאחכה בתחנה עד לבוא אוטובוס נוסף.
אני מנסה להבין למה הגוף והנפש נותקו מהמוח ופשוט התחלתי לרוץ? אני מקמטת את העיניים בצורת חשיבה ומזיזה את האישונים בתנועות חדות.
למה החלטתי לרוץ כשהנפש שלי מנותקת מההחלטה?
ניגש אליי זקן עם שיער פרוע ומשעשע. הוא פתאום היה שם וכאילו היה שם תמיד. הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו. הפרנויה הישנה לא תחליט עבורי דבר! אני צורחת לעצמי בקופסה. הוא שאל אם פספס את האוטובוס, הנהנתי שכן. הוא חייך ואמר, "שמח אני, אני שמח שהוא נסע. באמת שמח. שמח. עכשיו יבואו חיים בסולמות". לא הגבתי. הוא שאל למה אני מתנשפת, "רצת אל הצב הזה?" אמרתי שכן.
הוא צחק, שאל ואמר, "למה לך? אני שמח. שמח שהוא נסע, את שמחה שהוא נסע. את שמחה.
את לא מבינה כמה את שמחה שהוא נסע. עכשיו יהיו לך חיים על פי דרכך. את לא צריכה לרוץ, הכל יבוא אליך בסופו של דבר. בהליכה! אני אומר לך, בהליכה. לא תצטרכי לרוץ. אם חשבת שאת רוצה להספיק? אז את טועה. אין שום רשימה של הספקות, איך אומרים? הספקות? נו אני מתכוון שאין רשימה של משימות. יש תהליך. יש חיים. יש דרך. אין מרוץ אבל יש מסלול, אין זינוק אבל יש התחלה."
שאלתי בתום, "ואם מופיעה לנגד עיניי הזדמנות? לא לרדוף אחריה?"
הוא ענה לי בשאלה, "אם זה לנגד עינייך אז למה את צריכה לרדוף אחרי זה? אם את צריכה לרדוף אחרי זה, או לרוץ לקראת זה אז זה לא בדיוק לנגד עינייך".
הוא אמר שגם אם יש משהו לנגד עינינו לא בטוח שצריך לאמץ, לקחת ולספח את זה לחיים שלנו. צריך לעמוד מול ההיגיון הבריא ולהחליט אם זה טוב עבורנו או לא.
הזזתי את המבט ונשמתי נשימה שאומרת שאני מסובכת. הוא שאל, "אני לא צודק?". אמרתי שהוא מאוד צודק אבל זה מאוד קשה.
הוא שאל אותי מה זה "קשה". זה משהו שאי אפשר לעשות אותו לחלוטין? הוא שידל.
הבנתי לאן הוא חותר, ומאחר ולא הייתה לי תשובה חכמה לשאלה "מה זה קשה?" העדפתי לשתוק.
הוא קם ואמר, "אני לא אומר לך לא לשאוף, אני לא אומר לך לא לעשות כלום ולחכות שהכול יבוא אלייך על מגש של אצילות, אני רק אומר לך שההחלטות שלך הן אלו שמשנות בכל דרך שתלכי. רק את תגרמי לאוטובוס לבוא, רק את תגרמי לאוטובוס לנסוע לך מול העיניים, רק את."
הוא התקשה לזוז, כשבאתי לעזור לו לשחרר את מקל ההליכה שלו מהצינור החתוך שהגיח מהמדרכה הוא נעץ בי מבט מאיים ואמר "לא צריך".
קמתי משם כדי לא להגיע למצב שהאוטובוס יבוא, יעצור ואני אהיה חסרת כל החלטה אם לעלות או לא.
חזרתי לספסל, ישבה שם חתולה לבנה עם כתמים אפורים ועצמה את העיניים. התרגזתי. זה היה המקום שלי. אני ישבתי פה רגע קודם, עצמתי את העיניים ונהינתי מהרוח, מהציפורים, מהעלים, מקרני האור המחממות, משקט.
השמעתי קול מצקצק עם הלשון והשיניים. היא אפילו לא פתחה את העיניים שלה.
הרגשתי שפספסתי. אבל נזכרתי שאני שמחה שפספסתי.
סובבתי את גבי והתחלתי לחזור את הדרך חזרה. בכל פתח של בית ישבו זקנים. כולם הסתכלו כאילו התהלכתי עירומה.
העיניים הסגירו הכל. הם ידעו לקרוא אותי מבעד למשקפיי השמש. הדרך לא הייתה נעימה כמו זו שקדמה לה.
היו רעשים שהקפיצו והבהילו אותי מאוד. נהג אחד החליט לעבור לידי ולצעוק משהו לא נעים מבעד לחלון תוך שהוא מצפצף שתי צפירות מעיקות.
התחלתי לרוץ. לא כדי להספיק אלה כדי להעביר את ההרגשה הרעה. חיפשתי שקט, חיפשתי ספסל שבור כזה שיהיה לו די מקום להכיל את גופי ומשקלי. בראשי אני מקללת את החתולה שתפסה את מקומי ומבינה תוך כדי שאין כל סיבה לעשות זאת.
אני רצה, מנסה למצוא מנוח. רואה אוטובוסים עוזבים תחנות, רואה אנשים שרצים ומספיקים, רואה זקנים מתיישבים לשיחת מצוף לצעירים בדרך. והכל מסתובב. אני מסוחררת.
אני ממשיכה את הריצה, רצה בכל הכוח.
משהו גורם לי לעצור, דפיקות הלב החזקות, הריאות שלא מתפקדות בשום פעולה גופנית, חום לא נעים, זיעה קרה ונשימות כבדות. אני מחליטה ומתיישבת על הרצפה. הראש כפוף, כפות הידיים על הפנים וצחוק לא ברור מתחיל ומתגלגל.
אני מרימה את הראש כלפי מעלה, ורואה צמרות עצים שמכסים את השמיים ועושים לי צל.
הבחנתי שכמטר ממני עומד לו ספסל חדש, לא שבור וגדול מאוד. המשכתי לשבת על הרצפה. הרוח החלה לקרר את גופי, צמרות העצים יחד עם העלים הקטנים החלו להשמיע קול נעים כמו שרק רוח ועלים יודעים לעשות כשהם נפגשים. ציפורים עפו והשמיעו את ציוצן המרגיע.
בהיתי בנמלה קטנה שטיפסה לי על הנעל, היה לה צבע חום-אדום.
פתאום חלפו על פניי זוג, בערך בני 30, והטיחו בי סוגיה. "למה אבל על הרצפה?, יש לך מטר מפה ספסל".
עניתי לעצמי - "כי ככה החלטתי".
ישבתי שם עוד מספר דקות, קמתי והמשכתי ללכת.
בדרך הקצרה שהפכה לכל-כך ארוכה עלה משום מקום נוף קסום של שדות חקלאות. ביני לבין הנוף הפרידו מספר רחובות ובניינים. החלטתי לא לוותר ולמצוא נקודת תצפית שתספק את היצר שלי, את התשוקה שלי לטבע ואת המרדף אחר השקט. בכל דרך שניסיתי להגיע למקור תצפית נכשלתי, נפלתי, נשרטתי, נחסמתי ולא הצלחתי למצוא נקודה בה אוכל להשקיף על הכל.
הנקודה הזו הייתה עיקשת בי, רצון טיפשי או לא טיפשי שהניע אותי להמשיך לחפש את הנקודה הזו. הרגשתי מורעבת לה.
לא ידעתי אם שווה להמשיך לנסות אבל משהו בי אמר לי להמשיך.
רציתי לראות את התמונה השלמה. לראות את הכל במכה אחת. לחסוך את הדרך, את המסלול. ולקצר את ההליכה.
הייתה נקודה שכמעט סיפקה לי את כל התמונה אלה שהיה שם איזה בניין מכוער למדיי שהסתיר את מה שהיה חסר.
המשכתי ללכת ברוגע, גררתי את הרגליים כי הגוף הרגיש כלכך כבד וחיובי.
נשמתי לרווחה והשארתי את המחשבות ואת הפוסט הזה על הבניין התקוע שהסתיר לי את מה שהיה חסר בתמונה.
המשכתי ללכת עם עצמי, במעין התייחדות טרייה.
הרגשתי שרק באותו הרגע פגשתי אותי, ועכשיו כל שנותר הוא להכיר ביני לבין עצמי.
החלטתי לזכור מהיום הזה את נקודת ההתחלה, את העובדה שאין דבר כזה נקודת סיום.
את השקט שאליו אני כלכך כמהה. את האיש המיוחד מתחנת האוטובוס.
את אלו שגרמו לי להחליט אחרת, את אלו ששינו את מסלולי. את ההחלטות הקטנות והלא משמעותיות.
את ההבנה שאני אחראית לחיי. את אלו שלא גרמו לי להחליט אחרת, את ההחלטות הגדולות והמשמעותיות.
את הפוסט הזה, את הרגש האישי. את הדקות השלמות מהזמן באמת עצר.
את ההתאמצות, את השינוי שהחלטתי לקחת מהעיניים שבוהות במראה.
את המקום הגדול שהטבע תופס לי בחיים, את ההבנה שאין תמונה שלמה.
את הרצון להפסיק לרוץ, את ההבנה שאין לאן למהר ואין את מה להספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
