בס"ד
פוסט אחרון
המחשבה לסגור את הבלוג עלתה בי מס' רב של פעמים במהלך 13 השנים שהוא
פעיל. באופן גורף לא הצלחתי לוותר על מה שהבלוג הזה היווה עבורי. עבור חיי.
היום נכנסתי לבלוג ברגשות מעורבים אבל שלמה בהחלטתי.
הגעתי להיפרד, הגעתי להשאיר פוסט אחרון.
ההחלטה הגיעה ממקום שמבין שהבלוג הזה התחיל להזיק לי. הבלוג שלי, יקר
שלי, ממלא בי ומשמר בי דיכאון וחיבור ישיר למקום שאינו קיים כבר. מקום שממנו צריך
להתגבר ולהתבגר. הגעתי לנקודה בחיים
שהצלחתי להעניק לעצמי את ההזדמנות לשחרר את הדיכאון. לשחרר את הכלב השחור.
הצעד לסגור את הבלוג הוא צעד שמאוד קשה לי לעשות אותו. זה לא עצם
העובדה ללחוץ על סגירת בלוג, או מחיקת בלוג. זה לוותר על משהו מאוד גדול שהיה נוכח
בחיי, זה לוותר על משהו מאוד משמעותי שהיה עבורי במהלך 13 שנים.
ואו. אני בשוק שעברו כ"כ הרבה שנים. זו קבלה גדולה ומשמעותית הרבה יותר. זה לא לוותר,
זה להיפרד.
במרוצת השנים כל אדם לומד את עצמו בנקודות חולשותיו. אם הוא מספיק
חזק, הוא גם מצליח לא להיתפס בהם ומתרחק. ישנן
סיטואציות בחיים שאני יודעת ומזהה איפה עליי לקחת את רגליי ולברוח כמו מאש. לברוח
כי יש מקום X שלא טוב עבורי ואני יודעת שאם אצעד לעברו גם אפול בו. ולכן, אין
טעם להיכנס אליו מלכתחילה. חולשה.
ההחלטה על סגירת הבלוג הגיעה דווקא מהמקום שאני מבינה שאני יכולה
ליפול פה אל תהום מסוכן. רק אחרי שההחלטה התבשלה בי, זה התחבר לי יותר ויותר עם
המקום בו אני נמצאת בחיי. ולמעשה המקור הנפשי חזק הרבה יותר. סגירת הבלוג היא
לחלוטין לשים את העבר מאחור, חלק מהטיפול אותו אני עוברת, חלק מהעבודה אותה אני
עושה עם עצמי, לחלוטין להיפרד מהדיכאון. לחלוטין ממקום בריא. ולעזאזל, זה הולך
להיות לי כל-כך חסר.
הבלוג הזה היה עבורי הכול. הי, אי אפשר לשכוח שיש פה 13 שנים מתועדים.
כל חיי פרושים פה לאותיות, ויש פה חתיכת סיפור חיים. הבלוג הזה היה להצליח לחיות
נוסטלגיה בהווה. הבלוג הזה היה צינור ישיר אל הנעורים הלא פתורים שלי, צינור ישיר
אל העבר, צינור ישיר אל המקום הילדי, זה שלא רוצה להתבגר. הבלוג הזה היה רצון עז
שמישהו יראה אותי, שמישהו יחוש את כאבי. הבלוג הזה היה חיפוש תמידי לתמיכה, להכרה
בכאבי, לחיזוק, לחיבוק. לזעקה, לצעקה, לאהבה, לשמחה, לעצב, לדיכאון, לחרדה, לשאלה,
לתשובה, לפורקן, לשחרור, לתובנה, לחיזור, לחיבור, להתאהבות, לפרידה, לשלום,
ללמידה, לטיפול, למראה, להכל. פשוט, להכל.
הבלוג הזה נפתח בנובמבר 2005. חברה, מירי, כך לפחות אני זוכרת, הכירה
לי את העולם הזה. פה זו די הפעם הראשונה
שהכרתי את עצמי בכתיבה. כתיבה של ממש. גם לפני הבלוג כתבתי, אבל פחות. מה שהיה טוב
פה, שהבלוג הכניס אותי למסגרת כתיבה.
סגנון הכתיבה שלי השתנה פעמים רבות, בעבר הרחוק הכתיבה הייתה פתוחה
מאוד. לא מסודרת. נוטפת כאב, נוטפת מצוקה וזעקה עד לב השמיים. היום הכתיבה שלי
באופן פתוח אך עם יותר צופן, קודים. גם מהמקום שמחפש ורוצה לשמור על פרטיות, אבל
לא רק. אני חושבת שגם היום ניתן לחוש את המצוקה שבי כשהיא ערה.
עברתי פה הרבה. עדיין בתחושה קשה, אבל שוב, לחלוטין שלמה עם החלטתי. אתגעגע.
עוצרת, בוהה במסך. מרגישה.
כן, אתגעגע.
רוב חיי כתובים כאן, ולכן תמיד היה לי את הקושי להיפרד. אני לא אסגור
מייד את הבלוג, כי אני מאוד רוצה לשמור על
מה שיש כאן ולכן אגבה. מאוד קשה לבצע גיבוי מהיר, כי מדובר בהמון שנים, המון
חודשים ופוסטים. אך ברגע שאסיים את הגיבוי, אמחק את הבלוג. אשמיד אותו בעצם. להבנתי
לא תהיה לי יכולת שחזור. שזה קשה לי, אבל יודעת שזה לטובה.
עד היום אני זוכרת את הפוסט הראשון שכתבתי. הייתי ילדה מאוהבת במי
שהרס לי שוב ושוב את החיים. לפני כשנתיים, כשנכנסתי להריון החלטתי לשמור קצת על
הפרטיות שלי אחרי שרפרפתי בתחילת הבלוג שלי, והתחלתי למחוק. מחקתי המון פוסטים ללא
גיבוי, מחקתי את כל התמונות שהעליתי לבלוג. היה בי צורך להשמיד חלקים ממנו, מאותו
אדם. אני ממש לא מתכוונת לתת כעת במה לאותו אדם ולכן אמשיך הלאה. השמדתי המון
פוסטים שהתביישתי בהם. לאחר מכן קצת כעסתי על עצמי, אבל היום אני שמחה שעשיתי את
זה.
בתחילת הבלוג הדיכאון היה דיכאון של גיל ההתבגרות. הדיכאון היה מאוד
בולט בכתיבה. בעיקר הקריאה לעזרה בלטה.
את הבלוג פתחתי אחרי שעזבתי את האולפנה ועברתי לבית ספר חילוני. היו
פוסטים על הקליטה בבית הספר, על אירועים, על התאהבות ראשונית, על הסקס הראשון, על
גיל 17. זו הייתה תקופה מעורפלת. אני זוכרת שלא דיברתי הרבה עם אנשים. היו לי
חברות, והרבה, אבל השיח היה שקט. היום אני קולנית יותר, עומדת על שלי. איתנה. בעבר
זה לא היה קיים. הייתה הרבה השתקה, הייתה
נפש גדולה מתחת למודעות. זו הייתה תקופה של הרבה צבעים, הרבה פחם, הרבה קנבסים,
הרבה ציורים, הרבה שחור.
תקופה של בירור זהות מינית, תקופה של הסתגלות בחברת אנשים.
אחרי תקופת בית הספר כמובן שהתגייסתי, ציונית אנוכי. ימנית מאוהבת
במדינה. מתיישבת בעתיד, תרצו תגידו מתנחלת. תקופת הצבא לא הייתה לי פשוטה, ונו,
כמובן. הטירונות הייתה זוועה, הסיפוח היה מזעזע ולבסוף מצאתי את עצמי. איימתי הרבה
בלהשתחרר 21, אבל הייתה לי מפקדת שלא ויתרה לי. אני חייבת לה. הפסיכיאטרים שהיו
מלווים צמודים התחלפו רבות ואני זוכרת מהם בעיקר רע. הרבה כדורים פסיכיאטריים
ובניהם פריזמה, ציפרלקס, פבוקסיל, רספרידל, ריספונד וקלונקס. אוי הקלונקס. אני
חושבת שעד היום אני מכורה נקייה ממנו. הנזק שהכדורים האלו עשו לי, אח..
התיעוד הכנה והכל-כך אותנטי שלי להפרעה הפסיכיאטרית שפקדה אותי, ועל
ההתגברות שלי עליה בעזרת עצמי בלבד. הבוז לCBT, ההשלמה וההמשך. התחושות
הקשות סביב זה.
בזמן שהייתי בצבא הכרתי את בעלי. למעשה, הכרנו פה בבלוג ועברנו לICQ, שם המשכנו. לא
לגמרי שוחחנו הרבה, זה לא מייד היה אינטנסיבי. זה לא היה בכלל, תכלס לא התכתבנו
בכלל. יהיה נחמד לנבור לאחור ולראות את התגובה שהוא רשם לי באחד הפוסטים. בעבר
חיפשתי ולא מצאתי. כשהיינו בצבא באיזושהי דרך התכתבנו קצת ונפגשנו. משם היסטוריה. מהרגע
הראשון ידענו שזה זה. מהרגע הראשון ידענו שנתחתן. אני זוכרת שבתחילת הקשר סירבתי
לאפשר ללב שלי להתאהב בו. כי לא רציתי, זה היה אחרי פגיעות קשות שהיו מכל מיני
אנשים שהכרתי פה בבלוג והפכו לבני זוג לחודש-חודשיים. כאלו שניצלנו. אני זוכרת
שישבתי בפינת העישון בבסיס, עם אצבעות צהובות מרוב שעישנתי, והחלטתי שאני לא רוצה
יותר אף אחד. שאני לא רוצה אף גבר בחיי. אחרי כמה ימים הוא הופיע בחיי. זו הייתה נקודת
שבר שהצליחה לאפשר לעולם להביא לי את האיש המדהים הזה.
מפוזמים וצעירים השתחררנו מהצבא מאושרים ושמחים, עם טבעת אירוסין על
האצבע.
מתחתנים. כמה שאנחנו עברנו עם המשפחות שלנו סביב החתונה הזו. אוי.
היינו הראשונים להתחתן מהאחים משני הצדדים, מיררו לנו את החיים. היינו בלי
לימודים, בלי עבודה יציבה ושני פספוסים רוצים להתחתן. אבל איך אומרים, האהבה ניצחה.
מעניין יהיה לקרוא את הפוסטים על תקופת הארגונים של החתונה.
התחתנו בגיל 22. גיל מאוד צעיר כשאני חושבת על זה היום, אבל לא מתחרטת.
לא יודעת מי אמר לי את זה בעבר אבל תמיד היה לי בראש משפט שאומר שלבנות קריירה תוך
כדי חיי נישואים צעירים זה הכי קשה. וזה בהחלט היה קשה. לממן שכירות ולממן השלמת
בגרויות, זה לא משהו שהיה קל. אבל שרדנו. עברנו כזוג נשוי כ"כ הרבה, ולכן
הבסיס שלנו כ"כ חזק שכלום, אבל כלום לא יצליח להפריד בניינו. לצערי גם אני
וגם הוא עשינו דברים והתנהגנו באופן מסוים שיכולנו להביא בשניות לסיום הנשואים
האלו. אבל יותר מתמיד אני יודעת שהבסיס שלנו חזק, שאנחנו חזקים ואנחנו נצליח לעבור
כל אתגר. באחריות.
אחרי השלמת הבגרויות שעשיתי בבר אילן, תקופה שהייתה עבורי שינוי מאוד
משמעותי מבחינת עצמי המשכתי לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה אחרת. מלא לעשות כלום
12 שנים בבית ספר, או יותר נכון 13 כי נשארתי כיתה, הפכתי לתלמידה הכי מצטיינת
והכי חרוצה. קיבלתי גם מלגת הצטיינות מהדיקן, היה מרגש. הייתי גאה בעצמי אבל לא
הרגשתי שזה ממלא אותי, לא הצלחתי להגיד לעצמי שוואלה שיחקתי אותה. אני יכולה להגיד
עד מחר שהייתי גאה בעצמי אבל לא הרגשתי את זה, אז זה לא שווה כלום. כי הייתי
בדיכאון, לכן זה לא מילא אותי.
אז שוב, אחרי הבגרויות התחלתי לימודי פסיכולוגיה. כן כן, פסיכולוגיה. זה הכי מתאים לי לרוח החיים שלי. כל הפסיכולוגים
שהייתי בטיפולם במהלך החיים לא נתנו לי סיכוי בלימודי פסיכולוגיה. אז הנה, נה ענק
לכן. הצלחתי. יותר ממה שצפיתי. כשקיבלתי את הדיפלומה הצטלמתי איתה, עם הגלימה, עם
אצבע משולשת ועם חיוך רחב לב וכתבתי שיש לי 3 תודות. הראשונה הייתה כמובן לבורא
עולם, השנייה למשפחה והשלישית הייתה תודה מיוחדת. תודה לכל מי שלא האמין בי.
המטומטמים עם התעודות, לרבנים, לפסיכולוגים, למורים, למנהלים. הרגשתי טוב פה.
איך שכחתי
פתח החרדות,
בסוף השנה השנייה התנסיתי בחשיש. היה נחמד ולא יותר מזה. אני זוכרת
שבכל פעם שרציתי להגיד מה אני מרגישה פשוט שכחתי. לא הצלחתי להגיד שרע לי. בכל פעם
שאמרתי "אני מרגישה..." שכחתי את סוף המשפט. פשוט שכחתי. לגמרי שכחתי.
הקלטתי את החוויה הראשונה. אגב, מאז ומעולם הייתי נגד סמים. החלטתי להתנסות כדי
להיות חלק מהעולם שלו, כדי לעזור לו אולי להפסיק. אחרי הפעם הראשונה עישנתי עוד
פעמיים, שלא השפיעו יותר מדי חוץ מלגרום לי לחוסר ריכוז משבע. גם ככה אני עם הפרעת
קשב וריכוז, אז זה עשה לי יותר ולא היה לי נעים עם עצמי בכלל. זה שיגע אותי.
הפעם שניסיתי גראס, ירוק, מריחואנה...כאן כבר היה רע. רע מאוד.
אני מניחה שכתבתי פוסט על זה, אבל בקצרה, היה סרט רע. זה התחיל שלא
הצלחתי להפסיק לצחוק. אבל בקטע רע מאוד. נחנקתי ולא הצלחתי להפסיק. ולא הבנתי מה
קורה. שמתי שיר של פינק-פלויד (שאגב, עד היום אני לא מסוגלת לשמוע אותם) והרגשתי
שאני ממש על המוזיקה. שאני בתוכה. שאני עליה, שאני רוכבת עליה. בלבול בחושים.
אמרתי לעצמי, מעניין מה יקרה כשאני אפסיק את המוזיקה. ולא הצלחתי להפסיק את
המוזיקה, היוטיוב נתקע. ואז השתבשתי. כל ההגנות נפלו לי במכה אחת, הייתי נפש
ערומה, חשופה, כשהחרדה מציפה אותי בכל חלק וחלק בגופי. משם לקח לי פלוס מינוס
שבועיים לקום. לא תפקדתי בכלל. השער לעולם החרדות נפתח לי. לקח לי שנתיים לצאת
מזה. מאז אני סובלת מחרדות ומהתקפי חרדה קשים. עוד נקודה בה אני יכולה לומר שנהרסו
לי החיים. ואין שהוא היא גם קשורה להוא מהפוסט הראשון. אבל, לוקחת אחריות.
אבל ואבל גדול. אני מודה על זה. הצלחתי לצמוח מזה וללמוד את עצמי.
הצלחתי להגיע, אחרי עבודה קוגניטיבית קשה מאוד, קשה מאוד מאוד, הצלחתי להגיע למצב
שאני יכולה לשלוט בחרדות שלי. לקח לי שנתיים וחצי – שלוש להגיע לזה. ואני גאה
בעצמי כל-כך. למדתי על עצמי הרבה.
היריון ולידה
אז נכון, התחלתי לתעד את הלידה, והאמת שלא פרסמתי את החלקים הבאמת
מעניינים, אלו שתיארתי בהם את הדיכאון שעברתי אחרי הלידה. שזה יותר חרדה איומה,
קרוב לחודשיים הייתי במצב של חרדה תמידית.
התהלכתי בעולם בתחושה שהשמיים נופלים. זה היה מאוד קשה. גם על זה קצת כתבתי
אני חושבת פוסטים. בשבועיים הראשונים אחרי הלידה הייתי שבר כלי, אימא שלי החזיקה
אותי בידיים. חייתי על גזר ביום ולא יותר מזה. לאחר השבועיים האלו הדברים הסתדרו, הצלחתי
לתפקד, הצלחתי לחייך אפילו. אלא שאחרי שבועיים נוספים זה פרץ. ברגע שהייתי בבית
לבד אצל ההורים שלי. ואז גם החלטתי לחזור לטיפול. חרדה איומה. לא פשוט בכלל.
והנה אני היום, בהליך הרשמה לתואר שני, בספק הריון שני. ומקום עבודה שהוא כמו נשיקה סטירה. בעיקר שלמה
עם עצמי ועם המקום שהגעתי אליו. יודעת שאני נפרדת מהדיכאון אבל קודם כל מקבלת
אותו. מחבקת אותו. כמו שהיה עם החרדות, רק כשקיבלתי אותן בעצמי ולא התנגדתי אליהן,
הצלחתי להשתלט עליהם. להתחבר עם האויב. ואנחנו לחלוטין האויב של עצמנו. אז נכון, יש לי
נטייה פיזיולוגית לדיכאון וחרדות, זה לא אומר שזה לא אפשרי לעשות עבודה
קוגניטיבית. בעבר קצת זלזלתי בפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אבל כמובן שזה כבר לא כך.
אני רוצה לומר תודה. תודה גדולה גדולה לבלוג היקר שלי. ששירת אותי
נאמנה שנים רבות. והנה, עולות לי דמעות. זה עצוב לי לסגור אותו. זה עצוב להיפרד.
אני רוצה לומר תודה לכל האנשים שביקרו פה, לכל מי שהגיב, לכל מי שקרא
בין השורות, לכל מי שהבין ותהה, לכל מי שהתעניין. זה כ"כ לא מובן לי
מאליו
שמישהו בכלל מתעניין בדברים שאני כותבת. שמישהו יתעניין בכתיבה שלי.
מירי, יקירתי, את הראשונה להודות לה. את זו שהכרת לי את ישראבלוג. אני
משוכנעת שלא תראי את הפוסט הזה כי אנחנו לא בקשר כבר המון זמן. אבל עדיין, מודה לך
מאוד. על הכל. על התמיכה, על ההכלה ועל האהבה.
רעות, עמית, שלומי, מיכאל, יאן, ולדי, דימה, סרגיי, מארק, אלכסנדרה,
סנדרה, אורי, דרור, נמרוד, הלן, מיטל, ליטל, אביב, אבי, אסי, רחל, שירה, רפי, זיו,
ספיר, איילת, רינת, טל, טל, לורה, ליאור, קובי, מיכאל, הילה, אדריאן, דניאל, חן –
אני מודה לכם שהייתם כאן בתקופה הראשונה של הבלוג, וכמובן למי שהמשיך וקרא פה. אני
מודה לכם על התמיכה הרבה, על ההתעניינות, על התגובות ועל הדיונים הסוערים. וגם
כאן, אני יודעת שאף אחד מכם לא ידע שאני מודה לו או יראה את הפוסט הזה, אבל זה לא
באמת משנה. אני בטוחה שהיו אנשים ששכחתי לציין אבל עברו הרבה שנים.
אני מודה לכל מי שלא הכרתי, ונכנס לקרוא. כאלו שהגיבו והיה ניסיון
לצור קשרי בלוגרים.
כשהבלוג התחדש הוא התרוקן מאנשים, לא כתבתי בתקופות מסוימות בחיים
באופן אינטנסיבי כמו פעם. בהתחלה זה הפריע לי מאוד. אבל בשנה האחרונה אהבתי את זה.
חוץ מזה, שאני יודעת מי הקוראים שלי. נוכחות היא לא בתגובה.
אני מודה לך, 'ללא שם' שלי. הדברים שכתבת נגעו בי תמיד. התרגשתי בכל
תגובה שלך, ואהבתי והתמכרתי לנוכחות הלא קיימת שלך. אני מודה לך שבחרת להישאר
במחבוא, היה לזה אפקט טוב. גרמת לי ללמוד להתגבר על יצר הסקרנות שלי. תודה על
הדברים שכתבת, על התמיכה שהבעת ועל הדאגה. תודה על ההתעניינות והכי פשוט, תודה
שקראת. שולחת חיבוק, מאחלת רק טוב.
אורי יקירי, אני שמחה שהכרתי את הבלוג שלך ולמעשה אותך וכמובן שאמשיך
להגיע מפעם לפעם. אני מודה לך שהיית כאן, שידעת להגיד את המילים הנכונות ממקום
מזדהה, מודה לך על תמיכה וחיזוקים. על מילים חמות ונעימות. תודה שהצלחת לקרוא בין
השורות. שולחת חיבוק. אני מאחלת לך שהחרדה תעזוב את חייך, שתוכל לחיות בשלווה
אמתית ופנימית. שהדיכאון לא יבקר אצלך ותדע רק, רק אושר וטוב.
שלומי, אני יודעת שאתה פה. אני רואה שאתה מבקר פה. אני יודעת שאתה
קורא ודואג לי. ואני מעריכה אותך מאוד. תודה על הקריאה וההתעניינות. בליבי תמיד.
עדי, אהובתי, תודה.
ציפי, מראת חיי, פנס המאיר לי בחושך. הזיכרון שלי, הלב שלי. תודה.
ולכל האחרים שהגיבו ב"ללא שם" או מבלוגים אחרים, מנויים בטבעת
או במייל, או בכל דרך אחרת תודה. תודה גדולה.
תודה לכל מי שקרא כאן באופן קבוע ואין לי דרך לדעת מי הוא מלבד הכתובת
דרכה הגעתם לבלוג. תודה.
איך שכחתי, תודה לכל תגובות הנאצה. הייתם לי לצמיחה.
עכשיו אני אמורה ללכת.
וזה קשה לי.
אני רוצה לאחל לכולם את כל הטוב שקיים בעולם. עולם נקי מחרדות, עולם
נקי מדיכאון. עולם מלא באהבה, באור, בשמחה, בזוגיות, בצחוק וחיוך. בריאות נפשית
איתנה לכולם.
תודה לך, בורא עולם.
יש לי כתובת מייל ישנה, זו של הבלוג. ראיתי לאחרונה שקוראים שלחו לי
לשם מיילים, לפני שנים. רק לפני שבוע ראיתי כי אני לא נכנסת בכלל לתיבה הזו. האמת,
משם התחילה המחשבה לסגירת הבלוג. קיבלתי לשם הצעות משונות ומלחיצות, קיבלתי הבהרות
וביקורות. מכבדת ולוקחת מה שמתאים לי. אני משאירה את הכתובת למי שירצה להגיב
בנסתר.
Guitarist_@walla.co.il
מאוד קשה לי לעזוב עכשיו ולצאת, אבל החלטה זו החלטה. ואני יודעת שהיא
נכונה לי.
זכרו, there can be miracles when you believe
שימו עכשיו את השיר ביוטיוב ותחתמו איתי
https://www.youtube.com/watch?v=LKaXY4IdZ40
בהרבה אהבה, נפרדת ממך בלוג יקר שלי.
עכשיו אני בוכה מהתרגשות.
זו הייתה חוויה עוצמתית.
אז תודה רבה לכולם,
אני הייתי אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
