אם תעזבי את המחלקה, המחלקה תקרוס.
מאוד מעריכים אותך למעלה.
אני עם דמעות מול הפרופ' הבכיר, בחצי משפט אומרת לו עד כמה הוא אדם קשה ועד כמה הייתה בידו האפשרות לשמר אותי במחלקה שלו ועד כמה אני פגועה. ממנו, ממנה. מהמערכת.
ביאסתי אותך? שאלתי. כן, הוא ענה בכנות. המחלקה מתפרקת.
אני אדם קשה הוא הסכים.
ואני עומדת איתנה, בין הפעמים הראשונות בחיי ואומרת, הפסדתם.
הפסדתם אותי.
איישתי לכם 3 משרות, קרעתי את נשמתי בשבילכם. וירקתם עליי.
אבקש לשכנע את מי שצריך כדי שתישאר ואבקש אפשרות לשמר אותך בתנאים שלך, הוא אמר.
פרופ' אמרתי, אל תנסה. אני לא רוצה להישאר. אני היא זו שלא רוצה.
שתקת. כיבדת אותי בהחלטתי.
ולדעת שאני הולכת להיות זו שתפרק אותם לחתיכות עשה לי קצת קושי. אבל נזכרתי ברע שקיבלתי ובעובדה שהוא רוצה אותי כדי שלו יהיה טוב, כדי שלמחלקה הזו יהיה טוב, והמשכתי בדעתי. מול טובתי.
השתנתי. לא רבות הפעמים שאמרתי לא, או הצבתי החלטה גורלית. לא רבות הפעמים שהקשבתי לעצמי.
זו לא שמועה, כולם כבר יודעים, אני עוזבת. לא מדברים על זה בקול ולא בשקט. רק היא, החפרפרת הראשית, זו שגרמה לי להרים ידיים, זו שגרמה לי ללכת, לעזוב צי של סטודנטים שטיפחתי ותמכתי בהם. וזה כואב, אבל זו התחלה חדשה עבורי. סיום אבל יותר התחלה. ברמה האישית, המקצועית והפסיכולוגית שלי.
לא משנה כמה רגליים תנסי לשים לי, את נשארת לבד מאחור, אני היא זו שצועדת קדימה. אותי רוצים קדימה, אותך רוצים מחוץ לשורה.
עברתי דרך, למדתי כמו תינוקת את דרך החיים. את הדרך לדאוג לעצמי ולשים את עצמי בראש מבלי לדרוס איש.
למדתי להקשיב ללב שלי.
וזה הכי חשוב לי.
עכשיו אני. עכשיו תורי.
לאהוב. לחייך. לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
