יש לי משהו טוב בידיים.
סוף סוף !
אפילו 2 חח
אבל למה לעזאזל אני בכל זאת.. רוצה אותך.
אני מנסה להתעלם מזה. לא רוצה לאבד את מה שיש לי.
אבל אני יודעת שזה מה שיקרה.
אני כ"כ רוצה אותך שאני מתעלמת מהשאר.
למה אתה תמיד מופיע וגורם לי להיות כ"כ שמחה.
ואז שאתה הולך אני מבינה שאני מטומטמת.
שאני נותנת לעצמי להתאהב כשזה לא יקרה.
וזה הולך ומשפיע לי על היומיום.
באמצע שיעור.. חושבת עלייך.
באמצע כל דבר שאני עושה.
במקום או משהו שמח.. חושבת עלייך.
וזה עושה לי רע.
היום אחרי מסיבת הסיום של אחי,
שדרך אגב היה מאוד יפה, ומרגש (:
בדרך חזרה לבית.. הייתי עם חיוך עד שפתאום חשבתי עלייך.
החיוך ירד. ירדו לי דמעות. בכיתי בשקט לכמה שניות טובות..
ניגבתי את הדמעות, שמתי על עצמי חיוך שלא ישימו לב.
לא שמו לב.
אני צריכה שיחה. אני צריכה עידוד.
ולא רוצה שבסוף השיחה יגידו לי יהיה טוב.
כי ככה אני ירגיש שכל השיחה הייתה מלצאת מחובה, וה'יהיה טוב' זה בשביל לסיים את השיחה.
רוצה שיחה.. שאולי אפילו תסתיים בנימה עצובה של כמה חבל.
אני יודעת שיהיה טוב. אני לא רוצה לשמוע את זה כי עכשיו לא טוב.
תודה לכל מי שמנסה להיות נחמד איתי ולא הולך, כי אני מגעילה ואני מרחיקה אנשים בלי לשים לב.
אני לא רוצה שזה יקרה כי אני באמת צריכה אותכם. תודה.
והנה.. אני בוכה שוב. \=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
