טוב נו, אז אני שוכב בבית עם צוואר תפוס. ס'אחתוק עארס כמו שסבתא שלי עליה השלום הייתה אומרת. ראיתי שני סרטים היום. מעולים האמת. מיסטיק ריבר, זה על שלושה חבר'ה. וחייו של דייויד גייל, זה על בחור אחד. מעניין. כואב לי ואני לא יכול להזיז את הראש לצדדים.
למה אני מזיין לכם את השכל, הא? האמת היא שכל הכאבים האלה הזכירו לי את אחד הסיפורים המדהימים שחוויתי בחיי. "לא ייתכן שעדיין לא כתבת על זה!" אמרתי לעצמי תוך כדי מריחת וולטרן אמול-ג'ל על צווארי הענוג. "כן כן" עניתי, "לא כתבתי את זה כי שמרתי אותו. זה הרי הסיפור הכי טוב, אין שום ספק."
מה אתם אומרים, שנסיים את ההקדמה?...
את שנות נעורי עשיתי בנתניה, הולך באלכסון בכדי לשרוד. לא קל, אומרים אצלנו. הסיפור מתרחש עת הייתי שמיניסט סטנדרתי, תלמיד מן השורה בכיתה י"ב 3. הכל התחיל בהפסקה הגדולה. ירדתי למטה לרחבה, וראיתי את תחילתה של התקהלות. מייד הצטרפתי בכדי לחמם את העניינים. חבר שלי מהשכבה, אורן נקרא לו, עמד מול בחור מכתה י', אדיוט נקרא לו, והברק בעיניהם נראה כמו צרות. שני חצאי מעגל הקיפו אותם. שמיניסטים עוטפים את אורן ושישיסטים את האדיוט. "שמעתי שאתה זה שגנב לי את האופנוע" אמר אורן. "ואני שמעתי שהתחלת עם חברה שלי" ענה האדיוט. "מה הקשר?" שאל אורן. "אני אזיין אותך יא הומו בן זונה מזדיין משתכנז הומו אמא שלך זונה יא מניאק" אמר האדיוט. אורן עשה צעד קדימה בסגנון "תחזיקו אותי" והפלא ופלא, החזיקו אותו. לו רק היה הסיפור נגמר שם.
מאמר מוסגר 1: בבית הספר התיכון שלי שכבת י"ב הייתה מבודדת משאר השכבות - קומה נפרדת, שלא תהיינה צרות.
הצלצול הגואל הגיע. כולנו מרגיעים את אורן, עולים לקומה שלנו, עומדים מחוץ לכיתות ומדברים על האדיוט החצוף הזה.
רעש מגיע מגרם המדרגות העולות אל הקומה שלנו, 12 שישיסטים לבושים רע עולים וממקמים את עצמם באמצע המסדרון. "איפה אורן?" שואג האידיוט. אורן מגיע, חצי שכבה מאחוריו. "אתה תשלם על זה" אומר האידיוט". "אתה לא בבית, אתה בקומה שלנו, תירגע" עונה לו מישהו.
אורן, בחור חביב בדרך כלל, לא היה איש טאקט דגול. "מה יא בן זונה?" שאל בחביבות אופיינית את האידיוט. משהו התפצח באווירה. שקט עמד באוויר למשך מספר שניות. ואז הכל התחיל. זה לא יכל לקחת יותר מעשר או עשרים שניות, אבל זה נראה כמו נצח. אחד החברים של האידיוט פצח בשאגה, נכנס לאחת מכיתות י"ב בריצת אמוק, יצא ממנה עם שולחן (!), הניף אותו באוויר והשליך אותו לעבר אורן. זה האחרון הספיק להבין מה קורה וזז מדרכו של השולחן. השולחן המעופף פגע בצביקה, שעמד מאחורי אורן. פגע בו בבטן, חזק מאוד. עכשיו צביקה, הוא היה בחור טוב. כזה שכולם אוהבים. הבחורות חשבו שהוא חתיך והבחורים גם. הוא נשכב על הריצפה, יבבה נמלטת מפיו.
עברו עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, שניות שנראו כמו נצח. אדם, חבר טוב של צביקה, הניע את המשך האירוע. רץ לתוך אחת הכיתות, חזר עם כיסא, והתחיל להכות את הילד שזרק את השולחן. הוא לא זרק עליו את הכיסא אלא פשוט היכה אותו כאילו היה מדובר בלוטרה או חמוס או משהו דומה. הגיהינום השתחרר. מכות המוניות, דם, שיניים, ידיים נשברות. אנשים לא רואים בעיניים.
מאמר מוסגר 2: בית הספר שלמדתי בו נקרא טשרניחובסקי. מאה מטר ממנו נמצא בית ספר בשם מרכז הנוער. המגמות היחידות שם לבנים הן ספרות ונגרות. ספרות כאילו לחתוך שיער של אנשים, לא כאילו להיות סטפן קינג. אני מניח שאני לא צריך להוסיף מידע לגבי שוכניו. שמו העממי היה, אגב, ממ"מ - מאה מטר מטשרניחובסקי.
מתוך הזוועה אחד השישיסטים נמלט לכיוון הטלפון הציבורי (פלאפונים היו מאוד נדירים אז), וחייג לחבר במרכז הנוער (שלו כנראה כן היה פלאפון). דרך החלונות הגדולים במסדרון ראינו קבוצת ילדים פוצחת בריצה מ-ממ"מ לכיוונינו. שואה גרעינית. מה הם חשבו, שלשמיניסטים אין חברים שם?
אחד החבר'ה חייג לחבר ב-ממ"מ, ופתאום אחרי השישיסטים הרצים לכיוונינו הופיעה להקת אופנוענים שמיניסטים. האופנוענים, איך לא, השיגו את הרגליים, והתפחתו מכות רצח גם מחוץ לבית הספר.
תוך כמה דקות הגיעו משטרה, אמבולנסים וכל השאר. בערך עשרה חבר'ה הגיעו לבית חולים, בעיקר ידיים שבורות.
זו הייתה הקטטה הגדולה ביותר שנכחתי בה.
האמת, הכי חשוב שניצחנו.
[ומי שמזהה מאיזה סרט ציטטתי את הכותרת יזכה בברווז (רמז: אמא אומרת את המשפט לילדה הקטנה שלה) (רמז שני: זה לא הנסיכה הקסומה)]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
