בזמן האחרון בישראבלוג יש "גל" כזה של בלוגי פרו-אנה..
הגל הזה הביא איתו גל של אותם אנשים שנמאס להם להכנס לבלוגים ולראות בחורות עם רשימה של המשקל שלהם בצד..
עם תמונות מצמררות.. ופוסטים אובססיבים לאוכל,לקלוריות ולמשקל..
אני בטוחה ש90% מהבלוגים הם מזוייפים.. בנות שרוצות בסה"כ תשומת לב..
".. היום אכלתי רק תפוח."
" אוף אכלתי אתמול שוקולד.. דיי אני כזאת פרה.. מה החיים שלי שווים עכשיו? מחר צום."
נכון שזה מעצבן לפעמים..
אבל אין לאף אחד זכות לבוא ולסגור בלוגים של אנורקסיות..
זאת פגיעה בחופש הביטוי..
אולי זה מה שעוזר לחלק מהן?
להתבטא בכתב..
אולי זה בעצם גם מה שיזעזע אחרים..
לדעתי זה יהיה לא נכון לסגור את אותם בלוגים..
זה כמו לסגור בלוג פסיכודאלי.. עם תמונות של גראס.. רק כי זה " בלוג של נרקומנים"..
זאת נטו פגיעה בחופש הביטוי..
ולא.. אני לא מעודדת אנורקסיה.. [כןכן..עשיתי עבודה ענקית על הנושא.. וקיבלתי 100. אני מומחית!]
לגמריי לא מעודדת.. אחריי הכל אלה אנשים לא בריאים נפשית.. שצריכים טיפול..
אבל הם עדיין אנשים.. וזאת זכותם המלאה לנהל בלוג..
ובעקרון.. עם בלוג,בלי בלוג.. התופעה הזאת תמשיך..
זה לא שאם יסגרו בלוגים של אנורקסיות, פתאום הן יבריאו!
קוראים לזה לברוח מהבעיות.. במקום איכשהו לעזור ולתמוך.. עדיף להעיף אותם מישרא..
אני נגד.
[עדיף לסגור כל בלוג שני על טוקיו הוטל XD או שזאת רק אני><סתם נו חח רק צחוקים]
תמונה מהמצלמה החדשה(: אהבתי אותה לא יודעת למה..
______________________________________
I laid the night before me
Unraveled the tangles of my heart
All I felt was stale hollow air
These streams of uncertainty
They are collapsing upon my mind
Torrents fill my veins until I burst
With mistaken guilt and shame
My battered bones
Try to keep fighting
Against the endless ocean of self defeat
As time goes on
Some months are yet to pass
As time goes on
Some months are yet to pass
As time goes on
Some months are yet to pass
Are yet to pass
Puddle puddles of ink
Surround this tired chair
All of my sorrow has been spilled
Into into my reflection
[As I Lay Dying - Reflection]
_______
אני מופל ארצה בלילה לפניי
מותיר את התסבוכת של הלב
כל מה שהרגשתי, היה אויר ריקני ומחניק.
הזרם הזה של האי-ודאות,
הם כולם מתמוטטים על המחשבות שלי.
זרמים ממלאים את ורידיי, עד שאני מתפוצץ,
באשמה מוטעית ובבושה.
העצמות המוכות שלי
מנסות להמשיך להילחם,
נגד כמות עצומה של סיכול עצמי.
ככל שהזמן עובר,
חודשים עומדים לחלוף.
ככל שהזמן עובר,
חודשים עומדים לחלוף.
ככל שהזמן עובר,
חודשים עומדים לחלוף.
שלולית של דיו
מקיפה את הכיסא הייגע,
כל הצער שלי נשפך,
אל תוך ההשתקפות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
