"תנו חיוך הכל לטובה"- קל להגיד, קשה מ=א=ו=ד לעשות...

התקופה הארוכה האחרונה אפשר לקרוא לזה אפילו השנה האחרונה היא התקופה הכי כייפית והכי נוראית שהייתה לה בחיים.

מצד אחד פוגשת כלכך הרבה אנשים, אנשים נחמדים, אנשים שכייף לה איתם, אנשים שמעריכים אותה. אבל איכשהו ההרגשה שלה שהאנשים שמעריכים אותה ואוהבים אותה הם האנשים מבחוץ, האנשים החדשים ולא בעצם האנשים שאיתה מאז גיל..גן, מאז שהייתה קטנה, כאילו היא כבר לא שייכת למקום שמשם היא קיימת. יש הרגשה יותר נוראית מזו ? וכמה שהיא רוצה להאשר מחוברת למקום בו היא נמצאת וכמה שיש את האנשים שהיא אוהבת במקום שלה מאוד ורוצה להשאר איתם ולא להתנתק היא רק מתרחקת עוד, ככה הם חושבים לפחות. למה? כי קשה לה, היא עשתה כרגע את הבחירה הכי קשה שיכולה להיות לתקופה הקרובה אפשר להגיד בלי לנסות להקצין ולהגזים- החלטה משנה חיים. היא לא בחרה משהו רגיל, היא בחרה להתרחק מהחברים, ללכת לבצפר אחר, מקום אחר, לא לבלות כל החופש הגדול אלא להיות לפחות חודש שלם במחנה אימונים ולא להיות מדריכה בתנועת נוער שאם הייתם שואלים אותה לפני 3 שנים אם היא רוצה להיות מדריכה זה בכלל לא הייתה שאלה היא הייתה בטוחה שהיא אפילו הולכת להיות מרכזת, כולם חשבו. זאת הייתה הבחירה שלה, להתמקד במשהו שהיא חושבת שהיא יכולה לעשות איתו משהו בעתיד וגם אם זה לא יהיה המקצוע שלה זה בהחלט יוכל לתרום לה, אין ספק. 

כשהיא התחילה לראות את כל ההשלכות לבחירות שלה היא עדיין לא התחרטה, אולי מהוססת אולי לא בטוחהבטוחה שזה הדבר הנכון אבל היא לא מתחרטת. איך שאפשר להסביר במילים כמה שהיא הייתה עצובה? כמה ימים היא בכתה, היא עדיין בוכה. לא מחרטה, מעצב. היא כן רוצה להיות קרובה לחברים שלה פה, היא כן רוצה להיות מדריכה בצופים, היא כן רוצה לבלות עם כולם, היא כן רוצה להשאר מחוברת לפה ולא להתנתק להיות "הכדורעפניקית שהתנתקה ולא רואים אותה ולא שומעים ממנה" אבל למה שהיא עושה יש מחיר אבל גם כלכך הרבה תרומה. היא הובת את מה שהיא עושה, היא נהנת ממנו המון.

היא באה למפגש של התנועת נוער וחזרה עם דמעות בעיניים, היא לא רוצה לחזור לשם יותר, פה היא אוויר, פה היא כלום, פה מעטים חוץ מהחברות הטובות שבאמת באמת איכפת להם ממנה. המקום שהיא באה ממנו עם כל היופי בו והמשפחתיות ובאמת מקום מדהים הוא בועה ויש אנשים בבועה הזאת לא כולם שקשה להם לקבל החלטות שונות שאנשים עושים שונה מהרוב ועדיין לקבל אותם ולהתייחס אליהם כאילו הם אףפעם לא התרחקו. המקום שממנו היא באה יש אנשים מדהימייייים, אין מילים, באמת. אבל באותו זמן יש אנשים סנובים, מרוכזים בעצמם שלא רואים אנשים אחרים מהם שעשו החלטות שונות ממה שהם בחרו ועדיין לכבד את ההחלטות שלהם.

אז היא אפשר להגיד כבר דיי יצאה מהבועה בו היא נולדה ויש עוד אחרים כמוה אבל יש כאלה יותר גדולים ממנה שעדיין לא יצאו וכשהם יצאו יהיה להם כ"כ קשה כי הם לא יבינו מה הולך סביבם ומה קורה, ומה כלכך שונה מאיפה שהם באו, ואז הם ירגישו מה שהיא הרגישה, הרבה זמן לפניהם.