וואוו, כמה דברים קרו בימים האחרונים.
איך מבינים כמה החיים לא צפויים ואיך התיכנונים משתנים, החיים משתנים ולא הכל באמת ידוע אי אפשר באמת לדעת מה יקרה בהמשך.
אירוני קצת שביום שאני אמורה לחייך הכי הרבה (הורידו את הריבועים וזה) דווקא ביום הזה היה לי הכי קשה בעולם לחייך, אפילו לרגע. ויום לפני זה קרה עוד דבר שמשמח הכי בעולם, הממ חבר(: אבל אז חוזרים למציאות שעוד דברים קורים מסביבנו. ככה זה החיים, אירוניה שכזו.
שמעתי מספר אנשים שאמרו "היישוב מקולל" "שכבה מקוללת" כל מיני כאלה, אני חושבת שזה שטויות וזה אפילו מגוחך להגיד כזה דבר. אנחנו לא מקוללים, אנחנו חיים, אנחנו בני אדם ולצערינו הרב לכל אדם בסופו של דבר יש סוף=( זה לא נעים לשמוע וזה קשה לעכל וזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות אבל אלו החיים וטיפשי לדעתי להגיד כזה דבר.
אני חושבת שבימים הקשים האלה צריכים להיות פה בשביל רועי ובאותו זמן למרות שלא נוסעים לטיול-כדי שנוכל לתמוך בו, להמשיך לחיות את החיים, להבין שעם כל הצער החיים ממשיכים וזה מהות החיים. לעזור לרועי בכל דבר שיצטרך ולנסות להמשיך בשגרת החיים, לא לאבד פרופורציות.
יהיה זכרו ברוך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
