בראשית ספטמבר היו אלה הימים שקצת אחרי סוף חודש אוגוסט, אז החרא שפגע בונטילטור התפזר לכל עבר וחמסין על פני הארץ וזיעה על פני האנשים. ולא תאמינו, או שכן, הדברים הרעים ממשיכים לקרות סביבינו כל הזמן, אם הייתי מאמין במשהו הרי שהייתי רץ להתקין מזוזות, להחליף שמות, לקשור שרוכים אדומים, להניח תפילין, להתפלל לאלוהים ולירוק על חתולים שחורים. אבל אני לא מאמין בדבר מלבד בני האדם ואם הייתי יורק למראה חתול שחור הרי שהמצב היה גרוע הרבה יותר, כי הרצפה בבית היתה מתמלאת רוק ומישהו (אולי אני) עוד היה מחליק ושובר את הראש.

אז קיבלתי החלטה, החלטה שקשה לקבלה בזמנים קשים, כשהסביבה האובייקטיבית הופכת כמעט בלתי נסבלת. כשאירוע רודף אירוע. כשתסכול רודף תסכול. כשהיאוש רודף אחר הדכאון, שמרוב באסה כבר הפסיק לברוח ולכן היאוש תפס אותו ועכשיו הם ביחד עורכים חגיגת שירי אבי ביטר. למרות הכל החלטתי לחזור ולהיות קר רוח כתמיד. לתת להכל להתרחש, להתבאס ולהתעצבן כשצריך, אבל להחזיק בהרגשה הפנימית הזאת שבתא המשפחתי הקטן (שמורכב ממני ומזוגתי) שום דבר לא באמת יפגע והחיים, אפשר להיות מאושר בהם ומהם למרות כל החרא שמתפזר מסביב. כי מה זה כבר כמה אירועים מאכזבים, מעצבנים, מדכאים, קשים ועצובים, אם לא הזדמנות טובה להיות נורא מאושר לאחר שההתמודדות איתם תסתיים.