קראתי משפט שכותבת מישהי בשם shakti, לכאורה משפט לא ייחודי, אבל עלי הוא השפיע פתאום בדרך מוזרה. "זה טיפשי להתגעגע לדברים?". חשבתי על זה. נראה לי שזה ממש לא טיפשי, ואפילו להפך. זה הכרחי. לא רק הכרחי, זה בעצם הדבר שמניע את החיים שלנו קדימה. הגעגוע הוא ביטוי עכשיווי של המטען הרגשי והחווייתי שלנו. לי נראה, שהגעגוע לפעמים הוא גלוי ולפעמים סמוי, אבל אתה כל הזמן מתגעגע לחוויות ורגשות מהעבר. אלה הן הרגשות והחוויות הראשונות שלך, שעיצבו את הרגש שלך ובוודאי היו מהחזקים שחשת, כי להרגיש בפעם הראשונה תחושה מסויימת זה מאוד חזק. ותחושה כזאת, בין במודע ובין שלא במודע, אתה בטוח מתגעגע אליה ומחפש אותה בכל מעשיך כיום. מחפשים אהבה כדי להרגיש שוב אהבה חזקה כמו זו שחשת עם הוריך. מחפשים מטרות גבוהות כדי להרגיש שוב מרוצים מעצמכם ומאושרים מהצלחה, כמו אז כשהצלחתם לזחול בפעם הראשונה. כמובן, כל הרגשות של היום לא יכולות להשתווות לזה ולכן זה חיפוש אינסופי עם נסיון בכל פעם לעשות מעשים קיצוניים יותר בשביל שהרגש יהיה קיצוני יותר. להצליח יותר, לאהוב יותר, להקים משפחה זו אופציה לאהבה חזקה מאוד וכו'.

יש מקום לעבודה על התזה, אבל נראה לי שהיא ניו-אייג'ית ודברים כאלה לא צריכים ביסוס מעבר לזה שרגשות הן כימיכלים שמופרשים על ידי ההיפותלמוס במוח, וכמו לכל כימיכל, ובייחוד האלה שמשפיעים על רגשות, גם לאלה המוח יכול להתמכר. לכן, כמו שהנרקומן מחפש את ההיי הראשון הזה שהיה לו מהפעם הראשונה, והוא לעולם לא ימצא אותו, כי זה בלתי אפשרי כבר, כך גם אנחנו מחפשים את הרגשות הראשונים שלנו ולעולם לא נמצא. אבל הגעגועים האלה, להרגשה, לחוויה שהביאה את ההרגשה הזו, הם אלה שמניעים אותנו בהווה. לכן לא, זה לא טיפשי להתגעגע לדברים.