אתמול בהפסקת צהריים, בין סד"א לזכויות אדם, קפצתי עם חבר הביתה לאיזה שאכטה לפני השיעור. להלן השיחה המרכזית, זה לא ציטוט, אבל מספיק קרוב למקור:

אני: מה דעתך על בגידות?

חבר: בין בני זוג אילו?

אני: לא, בין אדם לאומה, ברור בין בני זוג.

חבר: למה, משהו קוקנרטי?

אני: היפוטתית עם אופציה לקוקנרטיות. אבל תענה היפוטתית.

חבר: ממש לא בעד. נראה לי שהיה מפריע לי.

אני: למה? מעין גישה קניינית כזאת, שאומרת שהיא שייכת לך ואתה לה וזה כולל גם את הגוף?

חבר: לא משהו כזה, פשוט זה היה פוגע בה.

אני: ואם היא לא הייתה יודעת? זאת אומרת, שום סיכוי שהיא הייתה יודעת, יודע מה בחו"ל עם איזו שוודית או הולנדית או משהו כזה.

חבר: עדיין, לי זה היה מפריע.

אני: אתה מסכים שסקס ואהבה זה לא אותו דבר.

חבר: ברור, לגמרי לא אותו דבר.

אני: ונניח, שאתה אוהב את חברה שלך מאוד, והיא נוסעת לחו"ל עם חברה שלה. עכשיו היא בחיים שלה לא הזדיינה בשירותים של מועדון או מעולם לא הייתה עם שניים ותמיד רצתה, לא יודע, אפילו סתם, כל החיים הזדיינה רק איתך ועם עוד איזה ארבעה והייתה רוצה לבדוק עוד. היא אוהבת אותך והכל, זה לא ישנה את זה, פשוט כדי לחוות יותר בחיים האלה, להנות מהם יותר, למצות יותר, היא רוצה את זה. אתה, בנאדם שאוהב אותה, ורוצה שהיא תגיע להגשמה עצמית לא תרצה שהיא תעשה את זה?

חבר: זה היה מפריע לי מאוד, לא הייתי מוכן.

אני: אגו?

חבר: כן, אולי אגו. לא יודע, לא היה מפריע לי שהיא הזדיינה לפני עם עוד 100 ואחרי תזדיין עם עוד 200.

אני: אבל במהלכך זה מפריע לך.

חבר: כן.

אני: ואם זה היה סרט והיא הייתה שחקנית.

חבר: עם חדירה?

אני: כן. משהו אוונגרדי, ריאליסטי וחזק. אמנות על הקצה.

חבר: אמנות זה ערך עליון ואם זה חלק ממנה זה חלק מהמערכת יחסים, אני לא יכולה להגיד לה לא. זה גם לא יפריע לי.

אני: אמנות זה ערך עליון והגשמה עצמית של חברה שלך זה לא?

חבר: זה שונה, זה לא חלק מהמערכת יחסים.

אני: לבנאדם אסור שיהיו דברים שאינם חלק מהמערכת יחסים?

חבר: מותר.

אני: נו, אז אתה כל הזמן סותר את עצמך. עושה רושם, שחוץ מהקטע החברתי-תרבותי-נורמטיבי, אין שום טענה חזקה שאתה יכול לטעון כנגד זיונים מהצד.

חבר: יש יש, אני פשוט מתקשה למצוא אותה. הטיעון החברתי וזה הוא טיעון חלש.

אני: בטח חלש, בייחוד לאור העובדה שאולי במישור הפורמלי התרבות מגנה זיונים מהצד ומתנגדת לזה, אבל במישור הנורמטיבי זה אחרת כי דה-פקטו רוב האנשים מזיינים מחוץ למערכת הזוגית שלהם. כלומר, יש איזושהי הסכמה בשתיקה לזה.

חבר: לא נראה לי.

אני: נראה לי מאוד. כולם יודעים שרוב האנשים בוגדים בבני הזוג שלהם, ועם זאת חושבים שהם לא חלק מהרוב הזה. לא חושבים, בטוחים, שהם לא חלק מהרוב הזה. זו עצימת עיניים. בוא נגיד, שאם אין סיכוי שהיא תדע מזה ואין סיכוי שזה יהיה יותר מקטע חד פעמי או רב פעמי אבל לאורכה של תקופה קצרה כמו שבוע, הרי שהיא לא תפגע. ואם אני לא רואה בזה משהו רע לכשעצמו, אז לא יהיו לי רגשות אשם. אין לי זאת אומרת. ויותר מזה, אני רגוע יותר עם מערכת היחסים שלי איתה, אוהב את כל מה שיש לה לתת לי ומה שאין לה לתת לי אני מקבל במקום אחר. יש פחות עצבים בזוגיות וחיים יותר טוב זה עם זו. אני לא מדבר על דברים קבועים כמו רומן ממש או לתפוס מישהי אחרת כל שבוע. אני מדבר על זה שאם פעם בכמה זמן יש איזו הזדמנות להיות עם מישהי שממש היית רוצה, אז זה לא כזה נורא.

חבר: אני מקבל את כל מה שאתה אומר, ועם זאת משהו היה מפריע לי. אולי זה תרבות וחברה שנטמעו בי כל כך והפכו להיות חלק ממי שאני, אבל זה באמת טיעון חלש שלא יכול להפוך פעולה לפסולה מוסרית.

אני: ברור שלא, הרי חברות ותרבויות טועות הרבה פעמים בקביעת הערכים המקודשים להן. בייחוד כשחולף זמן והנורמות והערכים אינם משתנים, ערכים יכולים להיות לא מעודכנים כבר, כמו הערך של שמירה על הגזע, שבמקומות הנאורים כבר חלף מהעולם. גם זה ערך חברתי לא מעודכן, שלדעתי נובע מהתפיסה הארכאית של הזוגיות כבעלות קניינית בבן הזוג. בני זוג כיום הם כבר לא קניין האחד של השני, אלא שווים זה לזה ושווים לאנשים שאינם בזוג מבחינת האפשרויות שעומדות לפניהם.

חבר: ואם היא הייתה מזדיינת מהצד?

אני: כל עוד זה לא מאיים על הקשר שלנו ולא פוגע לנו ביחסים, שתעשה מה שהיא רוצה. גם ככה היא יכולה תמיד לעזוב אותי בשביל לעשות את זה, וזה לדעתי לא כזה עניין חשוב בשביל לפרק קשר שפועל ממש טוב בשבילו. תחשוב, רוב הזמן, בני זוג לא מזדיינים. ביחוד אחרי הרבה זמן ביחד. אז בשביל משהו שהוא שעתיים בשבוע, לפרק מערכת יחסים שהיא 24 שעות ביממה? ופועלת טוב בכל התחומים האחרים. אין סיבה של ממש לזה.

חבר: כנראה שיש. אני לא יודע אבל...

____________________

אין מסקנות אופרטיביות מהדיאלוג. בינתיים.