אתמול הברזתי מהימודים, כרגיל. אז היום, כדי לכפר על רגשות האשם וכדי לדאוג שיהיה לי החומר לבחינות, הגעתי. הגעתי ואיך שהגעתי פתאום נחתה עלי ההבנה, שזהו, נגמר, אוטוטו, זה הימים האחרונים שלך פה, ואז כמה מבחנים וזהו. סוף תקופה. וסוף תקופה זה זמן מעולה בדרך כלל לסיכומים, אשתדל לעשות את זה קצר וממצה, אם כי כבר אני נמרח יותר מדי עם הפתיחה. אז לעבודה -

אתחיל בכך שאספר לכם שמכל התקופות שסיימתי בחיים זו התקופה הכי נעימה. מהגן אני זוכר מעט מכדי שאוכל להתייחס אליו באמת. את היסודי התחלתי בעיר אחרת, לא זכור לי שזה הזיז לי הרבה, תמיד עניינתי את עצמי יותר מאת כל השאר, סיימתי אותו בלי בעייה בכלל. התחלתי תיכון בתיכון אחר מזה שכל חברי הלכו אליו, הייתי בודד, כבר לא כל כך עניינתי את עצמי כנראה. התקופה הזו הסתיימה מהר מאוד, כמו תמיד בהחלטה מהירה שלי - "אני לא נשאר פה". ובאמת יום אחרי זה כבר התחלתי את התיכון, שהיה ארבע שנים מהבינוניות שחוויתי אומנם, אבל שם רכשתי את החברים הכי טובים שלי עד היום. בסוף התיכון הרגשתי הקלה ושלחתי את עצמי לאמסטרדם ומשם לצבא, שהיה חרא, אבל מצאתי חבר טוב אחד ומצאתי דברים בעצמי שלא הכרתי. זה הסתיים והרגשתי הקלה. הלימודים התחילו מעצמם, אני הצטרפתי אחר כך להכיר בזה שאני לומד משפטים. אחרי שנתיים הוספתי קולנוע. ועכשיו, שבעה סמסטרים אחרי ההתחלה אני מסיים. היה נעים. היה ממש נעים להיות סטודנט, לבלות בקפיטריה, לא לדאוג לכלום כמעט. על זה נאמר - ראש טוב. הרבה אנשים נחמדים. עם כמה מהם בהחלט אשמור על קשר. גיליתי מה אני לא רוצה להיות בחיים (עו"ד). נראה לי שהתבגרתי טיפה במחשבה ובתפיסת עולם. ושוב, הרבה אנשים מעולים. טיסות להודו, תאילנד ואמסטרדם פה ושם. ועכשיו זה נגמר וזהו זה. אולי אני אחזור, לא יודע. וכאילו בכוונה, כדי לעשות לי טוב, בשיעור האחרון - משפט וספרות, הביאו המרצים (אמא ובן) פינוקים בצורת עוגיות ועוגה, שלוו בהקראת התמונה הראשונה במערכה הרביעית של "הסוחר מוונציה", זו דרך טובה לסיים את הלימודים.

ועכשיו, 88 אף.אם. כמו תמיד מנגנים כאילו רק בשבילי שירים נעימים, מהסוג שמפיל עליך ענן של נוסטלגיה ואהבה. הפוסט הזה נכתב ממש בכיף, הייתי חייב לעשות את זה. אני מרגיש שלמות או השלמה עם מה שהיה עד עכשיו ומוכן למה שיבוא. אני לא מבטיח להנות מהעתיד לבוא, אבל אני בהחלט מרוצה ממה שהיה עד עכשיו.

וכדי לא לסיים יותר מדי משתפך, אסיים בהארה שנחתה עלי, כנראה קצת מאוחר, פתאום באמצע היום:

בסופו של דבר, כולנו ערומים לגמרי מתחת לבגדים.

לדעתי למשפט הזה יש יותר מהמשמעות השטחית שלו. אבל לכו תדעו, אני לא משפטן (אי, פאק, אני כן... נו מילא, לפחות אני לא בלשן).