הכלל הראשון לנקודת מבט כלכלית על הקיון הוא "זמן = כסף". אבל מה שלא מספרים בפקולטה לכלכלה זה שזמן וכסף הם ככל הנראה גם האמצעי להגיע לליבה של אישה. את אגב אני מבין משני שירים, האחד מעכשיו והאחר מפעם. השיר הראשון בזמן מבין השניים הוא "i got my mind set on you" של ג'ורג' האריסון (זכרון חיפושית לברכה). בתרגום חופשי השיר אומר: "אני חושב רק עליך... אבל זה ידורש כסף, הרבה כסף לביזבוזים... אבל זה ידרוש זמן, כל כך הרבה זמן יקר...". השיר השני, מימינו, הוא "my humps" של הבלאק אייד פיז, שבתרגום חופשי מילותיו אומרות: "אתה תוציא את כל כספך עלי, ואת כל סמנך עלי...". השיר הראשון מציג את נקודת המבט של הגבר, שרוצה להשיג א בכירת ליבו, ויודע שזה יעלה לו בהרבה זמן וכסף. וזה עוד ממישהו שבעברו שר "כסף לא יכול לקנות לי אהבה" (ע"ע money can't by me love, ביטלס). עכשיו אנחנו אומרים לעצמנו יופי, הבנאדם יוצר מוכשר, מרגש אותנו בשיר אהבה ומדבר על זמן וכסף כביטוי לאהבה. איזה חוסר רגישות, או לחילופין איזה שוביניסט. ואני אומר, מה פתאום חוסר רגישות? ג'ורג' האריסון? שאשתו עזבה אותו לטובת אריק קלפטון? לא יכול להיות, חייב להיות לזה הסבר אחר. והנה, עכשיו מגיעה התשובה הנשית, בשירם של הבלאק אייד פיז, והיא אומרת את אותו הדבר בדיוק - היא אחרי הכסף והזמן של הבחור. מה לעזאזל הולך פה? יוצרים, שלפחות מהתדמית הם תמיד רגישים מאוד ומלאים ברומנטיקה, מערבבים כסף וזמן עם אהבה. מה קרה לאהבה חוצת גבולות של זמן וכסף? מה קרה לאהבה שבין פרח לנסיך קטן? מילא לא מבטיחים לנו גן של שושנים, אבל לפחות שיאשירו לנו את האידאה של אהבה טרנסצדנטלית, כזאת שזמן וכסף לא מדברים אליה, כי אפילו המוות לא יכול לה (תשאלו את שייקספיר, הוא יספר לכם על זה כבר משהו).

ואני הראשון להגיד שאסור לבלבל אהבה עם שום דבר אחר, לא כסף, לא זמן, לא תשוקה ולא סקס.

"לווייני הרכילות שבשמים מרכלים ש... האהבה חוזרת בצבע לבן בגוון של... מחרוזות פנינים ומלאכים עם כנפיים. שדי הסיליקון הזקורים האפים המנוסרים, האינקוויזיציה של שנות האלפיים. מחשב העל של סוכנות החלל גילה... שאי אפשר בלי אותה אהבה ישנה" (החברים של נטאשה, רדיו בלה-בלה, 1994).