(למי שקרא את ההתחלה בפוסט הקודם, אפשר לדלג ישר לפסקה המודגשת)

"נראה לי שהעניין הוא שתל האביב היא העיר היחידה שאפשר, עם קצת מאמץ, לדמיין בה שאתה בעצם במנהטן. את מבינה למה אני מתכוון? ללכת בשדרות ח"ן למשל, בערב, או אפילו לאורך אבן גבירול…", היא הסתכלה עלי בעיניה הירוקות (כאילו שהיתה לה אפשרות אחרת מלבד להשתמש בעיניים הירוקות האלה), יונקת מהקשית השחורה את שארית המשקה המעורבב שלה ואז לצערי החליטה שלא מדובר בשאלה רטורית והשיבה לי.

"יותר קל מאשר בחיפה או כרמיאל, אולי, אבל זה שהערים האחרות בארץ כל כך לא, לא אומר שתל אביב כל כך כן, היא רק קצת פחות פרובנציאלית מכל היתר", אחרי שסיימה שתקה לרגע, ניסתה לשאוב עוד קצת מהקשית שרק השמיעה את חרחורי הגסיסה להם זוכים כל המשקאות ששותים דרך צינורית פלסטיק דקיקה, ואז הוסיפה "לא שיצא להיות שם", חררר חרררר, "במנהטן זאת אומרת".

"את מהקריות נכון?"

"ביאליק", אמרה ומצמצה פעמיים, כאילו כדי להעביר איזה מסר תת-הכרתי שלא יכולתי לקלוט.

"את בטח חושבת שאני חתיכת נאד תל אביבי נפוח, שמעריץ את העיר האפורה הזו, שמוכן לגור בדירת שני חצאים מתקלפת בארבעת אלפים שקל לחודש, רק בשביל לגור במקום שבו הוא יכול להגיד שהוא קונה באותו סופרמרקט שכונתי עם ערן צור ויהלי סובול, ושכמה פעמים כבר ישב לידו יהונתן גפן בקפה מיכל. אחד כזה שמעריץ אמנות וחושב שהוא עובד על משהו גדול, שיהיה הדבר הבא שכולם ידברו עליו בביצה הקטנה הזו, ומרגיש שרק עוד כמה ימים של כתיבה על הלפטופ בבתי קפה מתחלפים וזה יהיה גמור, כשבעצם המציאות היא שאני סתם עוד לוזר שמפחד פחד מוות מהידיעה שימות אנונימי מבלי להשאיר אפילו כתם שתן על פיסת האדמה הים תיכונית הזו שנקראת תל אביב".

"זה, ושמאלן יפה נפש".

"זה כמובן הספיק לי", סיפרתי ליורם למחרת בבוקר כשנפגשנו לקפה הקבוע של בוקר יום רביעי במשלוש.

"אבל אתה באמת שמאלן יפה נפש, ונאד נפוח"

"והדירה שלי באמת שני חצאי חדרים בארבעת אלפים שקל, אבל היא לא מתקלפת מאז שצבעתי בחורף האחרון".

"אני עדיין לא מבין מי צובע דירה בחורף. דירה צובעים בקיץ, זה ידוע".

"אני לא ידעתי את זה. אתה יודע למה? כי לא טרחת להגיד לי. חודשים דיברתי על איך שאני מתכנן לצבוע את הדירה".

"ומי יכל לנחש שמתישהו באמת תעשה את זה ושהמתישהו הזה יהיה בחורף?"

"אתה באמת רוצה להכנס לזה עכשיו?"

"אז העפת אותה בגלל זה?"

"אנחנו נפגשים שוב מחר בערב. היא תגיע לעיר לסופשבוע אצל איזו ידידה מהקריות שגרה בריינס ליד הככר, אז כתבתי לה שנפגש".

"אתה מבין למה? רק שלא תגיד אחר כך שלא אמרתי לך".

"מה אתה רוצה תגיד לי? היא בחורה נחמדה, עם עיניי עגל ירוקות שמנסות לעשות מבט מתחכם, וזה לא שאני כזה מציאה או בחור מבריק או משהו כזה".

"אני לא אומר כלום".

"אל תסתכל עלי ככה"

"מי מסתכל?"

"אל"

"טוב"

אחרי כמה רגעים של שתיקה נזכרתי מה רציתי לשאול אותו. "אה, שמע, נזכרתי מה רציתי לשאול אותך"

"מה?"

"אתה מגיע למסיבת רווקים של אורי, נכון?"

"תזכיר לי מתי זה"

"בשלושים"

"לחודש הזה?"

"כן"

"זה עוד שבוע"

"כן"

"אני אצטרך לדבר עם האישה. זה לילה אחד, כן?"

"שני לילות. באיזה חור על ים המלח. אוהלים וכאלה".

"לעזאזל עם זה".

"תגיע"

"נראה"

כבר בחמש בערב השמיים מתחילים להאדים. הכבישים מתמלאים כלי רכב והצפיפות עולה. העיר שוקקת חיים ואלה הרגעים שאני מצליח לדמיין לרגע את מנהטן. הלכתי בשדרות ח"ן לכיוון דרום. מסובב את הראש, כמו במנהטן, כדי להציץ מבחוץ על הדירות שאני לעולם לא אוכל לקנות, לנסות לנחש מי האנשים שגרים שם. בדירות עם התריסים המסריחים גרים שוכרים או כאלה שקנו את הדירה הזו כזה עוד לא היה כזו מציאה לגור על השדרה ואין להם אפילו כסף כדי לשפץ, אבל למה שימכרו, תל אביב זה כל מה שהם מכירים, ובכל מקרה זו עיר שלא שווה לא עזוב בעבור כסף. בדירות עם החלונות הבלגים או איך שלא קוראים לזה. אלה שרואים לפעמים בפנים איזה קיר לבנים או בטון, כי זה מה שטרנדי, גרים הנובורישים או סתם עשירים או סתם כאלה שלקחו משכנתא מטורפת בשביל לגור בעיר. עם הסוג השלישי אני הכי יכול להזדהות, אבל עדיין מתעב את כולם. ככה זה להיות איש קטן וקטנוני, ולמדתי לחיות עם עצמי ועם הכעס הזה שבוער בי כלפי כל מי שאינו אני. הקריקטוריזציה שאני עושה להם במחשבותיי היא בלתי נמנעת ובלתי מודעת. מצד אחד, ברור לי שזה לא שכולם דמויות פלקטיות, חסרות מחשבה וחסרות חיים. מצד שני, אני די בטוח שהם דמויות פלקטיות, חסרות מחשבה וחסרות חיים, ובוודאי טיפשים ממני, שטחיים נורא ולכן ראויים כל כך לבוז. כמו למשל הבחור מהסיטאוציה הבאה.

"היי! איש! בחיי! כמה זמן לא רואים ולא שומעים", הוא פנה אלי בפתאומיות באופן שדי הבהיל אותי כי בדיוק בהיתי לחלון ראווה של דירה משופצת שהשתרעה על כל הקומה השלישית בפינת השופטים.

"אותו דבר אני יכול להגיד עליך", מלמלתי, מתעלם מהעובדה שאחת לכמה חודשים נוצרת איזו התכתבות קצרה בינינו שבה הוא מבטיח להתקשר כשיגיע לעיר, כי בכל זאת, הוא מגיע לעיר יותר משאני מגיע לאן שזה לא יהיה שהוא גר בו. כפר יונה אולי.  "אז מה? ראיתי בפייס שאתה איזה מנהל משהו של משהו"

"כן, מנכ"ל של קומסופט-נט, אבל בגלל שגוגל קנו אותנו נצטרך להצטמצם פה בישראל ולעבור יחד עם יתר העובדים לוואלי". המבט שלו היה זחוח יותר משזכרתי ותיעבתי אותו כמובן, כי הוא לא אני ולא עני, והוא כל מה שאני חושב שצריך לבוז לו.

"טוב, שמע, זה נשמע אחלה באמת. איך שלא יהיה…", ניסיתי להמנע מהשאלה החוזרת של מה הולך איתי, כי איתי הולך בערך אותו הדבר בדיוק כבר עשר שנים, ולך תשמע עכשיו ממש מגניב בלי לשקר. אבל זה לא הלך משהו.

"אז מה איתך?", הוא בחן אותי מהכפכף הקרוע ועד המפרצים, "נהיית איש, הא?".

"נהייתי קרח יותר", חייכתי וגירדתי את המקום שהיה בו פעם שיער, שם מעל המצח.

"עדיין כותב לאתר ההוא?"

"עורך"

"כן, כן, ואיך זה?"

"זה אחלה, ובכל מקרה רק עד שאסיים את הרומן שלי. זה כבר ממש קרוב"

"מגניב, מגניב", הוא שתק קצת כדי להכניס מתח לשיחה ואז אמר שלום לאיזה מישהו שהוא מכיר שעבר ברחוב ואמר לי עליו, בלי שאני מכיר אותו בכלל ובלי שהוא בכלל מבין את הסיטואציה "הוא הגבר שבגברים!". אחרי שהאוהד שלו התרחק הוא פנה אלי שוב, "היה עובד שלי לפני שנתיים. אחלה בנאדם. עכשיו הוא הקים סטארטאפ משלו עם עוד שניים שפרשו מהחברה שלנו. הם יצליחו בגדול, אני אומר לך. אז מה, יש לך מישהי?", הוא ממשיך כאילו לא לא דיברנו כבר שיחה רצינית יותר מחמש שנים.

"דווקא היתה ונפרדנו לפני שלושה חודשים, אפילו גרה איתי איזה שבועיים, אבל זה לא היה זה", אני יודע שהוא רצה שאשאל אותו מה אצלו ושהוא יספר אלי על החתונה הגדולה שעשה והברזתי ממנה בתואנה שאני לא בארץ, למרות שבעצם הייתי. בחיי שהספיקו לי התמונות בפייסבוק ואינסטגרם. חודש שלם הוא טיפטף את התמונות האלה. בהתחלה התמונות של לפני האירוע שצולמו באופן מקורי במיוחד ביפו העתיקה, בפארק הירקון ובאיזה חנות שמלות כלה בדיזינגוף. אחר כך הגיעו התמונות מהחתונה עצמה, קודם התמונות שצולמו על ידי החובבים בטלפון ואחרי כמה ימים התמונות המקצועיות. וכמובן כל הברכות שכתבו לו על הקיר וכל אלה שהיללו את החתונה כאילו היא הדבר הכי מקורי ונפלא שהיה, כאילו לא היתה בדיוק כמו עשרות חתונות אחרות שהיינו בהן עד כה. ובסוף הגיעו התמונות מהירח דבש חובק היבשות. בקיצור, הספיק לי מזה, לא הייתי צריך שהוא יטחן לי במוח על זה, אז פשוט שתקתי ואז אמרתי "טוב, שמע, אני בדיוק…", אבל זה לא עזר לי.

"איך, איך", אמר ונתן לי אגרוף ידידיותי אבל כואב בכתף, "איך פספסת את החתונה שלי, הא? כל מי שהיה נהנה בטירוף! דאגתי להביא את המשקאות הכי יקרים, ובשפע, שום דבר לא נגמר באמצע האירוע. והיה גם גראס ישר מאמסטרדם, אתה היית נהנה, בחיי. וראית את התמונות מהמאלדיביים? אין דברים כאלה אני אומר לך…".

אני חושב שחצי שעה הוא ייבש אותי שם בשדרות ח"ן פינת השופטים, וסיפר על המשכנתא שלקח והבית שקנה איפה שזה לא יהיה, בכפר יונה או בנימינה או משהו כזה. וזה כמובן עניין לי את התחת, אבל חיכיתי בסבלנות, כי כזה אני, מחכה בסבלנות ונותן לכעס להצטבר בתוכי, עד שיהיה מספיק כדי לחזור הביתה עצבני, לעשן גראס לא מאמסטרדם, להתעצבן על האיכות וללכת לישון מיואש בעיר שהיא הכי קרובה למנהטן שיש בישראל. באיזשהו שלב בשיחה הוא אמר לי "אתה יודע, מאז שחזרתי מניו-יורק אני מרגיש שזה לא זה כאן בארץ. קטן מדי פה. עלוב מדי". "חזרת לפני שבוע!", אמרתי לו, חושף לגמרי שאני עוקב אחרי כל עדכון מרגיז שלו בפייסבוק, " ותל אביב היא הבת הצעירה והמגניבה של ניו-יורק. היא הבת המרדנית, המשעשעת, שאוהבת לחגוג בחוף הים ובמסיבות גייז ולאכול אוכל מצויין גם במסעדות בינוניות. ניו-יורק היא האמא הגדולה הזו של תל-אביב, שהיא ממש מגניבה אבל מבוססת ועשירה כבר ויכולה לעשות מה שבראש שלה כי כבר אין לה כל כך דאגות, והילדה שלה גדלה ועזבה את הקן, אז יש לה את מנהטן ואת ברוקלין והברונקס וכל השאר, וברור שמנהטן היא מנהטן וכל זה, אבל תל-אביב היא תל-אביב ואי אפשר לקחת לה את זה וזה לא משנה אם היית עכשיו חצי שנה בניו-יורק, או שלא היית שם מעולם. ועכשיו, אם תסלח לי, אני בדיוק הייתי באמצע לדמיין שאני בעצם במנהטן, כי זו העיר היחידה בארץ שאפשר, במאמץ קל, לדמיין בה שאתה במנהטן, ושגם אם זה לא מצליח, אתה יכול, אם לא מפריעים לך, ללכת ברחובות שלה ולהסתכל מסביב, ולנשום את החיים שיש בה, ולהרגיש, למרות שאין לך כל בסיס להרגשה הזו, שאתה מאושר". ואחרי שסיימתי את הנאום הזה בראשי, בזמן שהוא פטפט על החצי שנה שהוא העביר בניו-יורק ומאז הכל קטן עליו, מעין לווייתן כחול בגיגית פלסטיק קטנה ששוטפים בה תינוקות, אמרתי לו שאני הולך והוא לחץ על השלט הקטן שפותח את הדלתות של הג'יפ הגדול מדי שהוא החנה לא רחוק משם חציו על המדרכה באופן שהפריע לכל הולכי הרגל ורוכבי האופניים שניסו, לרוע מזלם, ללכת על המדרכה הדרומית של רחוב השופטים, משדרות ח"ן לאבן גבירול או להיפך.

"אני עובד בעיקר מהלפטופ, אז יוצא לי הרבה להסתובב בעיר במהלך היום והלילה. אנשים לא מבינים איך זה קורה שהעיר תמיד מלאה אנשים שנראים מתבטלים בבתי קפה וספסלים וכאלה, אבל האמת היא שהם לא מתבטלים, סתם עובדים בעבודות לא משתלמות במיוחד ומנצלים את זה כדי להרגיש כאילו הם לא באמת עובדים". גם בפגישה השנייה היא הסתכלה עלי בעיניי העגל הירוקות שלה, שפתיה כרוכות סביב הקשית שתקועה בערימת הקרח במשקה המעורבב שלעולם לא יגרום לה להשתכר מספיק כדי להשתחרר מהעכבות של ילדה-טובה-קריית-מה-שזה-לא-יהיה שהיא.

"אז כמה את מרוויח בעצם?", שאלה בלי טיפת בושה.

"שמונה ברוטו", עניתי כי גם אני לא מתבייש, "ולמה את שואלת?"

"סתם"

"אז כמה את שוקלת?", שאלתי כדי לראות את הפרצוף שלה מתעוות. "את מבינה, גבר, ששואלים אותו כמה הוא מרוויח או מה האורך של הזין שלו, זה כמו אישה ששואלים אותה כמה היא שוקלת או באיזה דייט היא מזדיינת. אלו שאלות אינטימיות שבני אדם סבירים לא אמורים לשאול בדייט סביר. עכשיו, המזל שלך, עד כמה שיש לך מזל, הוא שאני לא אדם סביר וזה לא דייט סביר. אני אדם די גרוע בדייט די מעאפן, שעונה על שאלות אינטימיות ומקווה לקבל תשובות לשאלות אינטימיות".

"בדייט השני", היא ענתה במפגיע, בלי להתבייש, "עכשיו זה באמת משנה לך כמה אני שוקלת?", עיני העגל שלה צומצמו במידה שהפכה אותן לעיני חתולה ארסית. ידעתי שזה הסימן שלי, אז יצאנו מהפאב שנבחר על ידי בקפידה מבעוד מועד, על מנת שבכל מקרה שלא יהיה המרחק בינו לבין הבניין שבו אני גר לא יעלה על מאתיים מטרים.

"למיטב ניסיוני, מעבר למאתיים מטרים הבחורה הממוצעת מספיקה לפתח מחשבות חרטה, כך שבערך במטר המאתיים וארבעים היא תגיד שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ותתפוס מונית חזרה אליה", הסברתי ליורם כשנפגשנו למחרת בבוקר.

"ואיך זה עבד בשבילך?"

"כמו קסם. מחשבות החרטה צצו אצלה רק לאחר מעשה, כשהחתולה התחלפה לעגל, והבחורה השתוקקה להסתלק כמה שיותר מהר, כי נזכרה שאני מרוויח שמונת אלפים ברוטו, והניחה שאני שיקרתי באיזה אלפיים שקל, מה שנכון, ולאחר שהתבוננה בחדר העלוב שבו אני גר, שכנראה קודם לכן היה מכושף ונראה לה הרבה יותר טוב, הבינה שעליה ללכת ולא לדבר איתי יותר".

"הבנתי. והסקס?"

"סקס, גם כשזה גרוע זה טוב. וזה לא היה גרוע. אפילו כתבתי לה הבוקר שמאוד נהניתי ומתי נפגשים שוב"

"ו?"

"כלום, היא מסננת אותי כמובן. כמו כולן".

העניין הוא לאו דווקא היכולת שלי לדחות נשים ובני אדם באופן כללי. היכולת הזו, מרשימה ככל שתהיה, נובעת ללא ספק מבעיות אישיות עמוקות הקשורות קשר הדוק להערצה חסרת הבסיס לה זכיתי מצד הוריי וחוסר המסוגלות שלי להתמודד עם האמת המרה - אין בי שום דבר רואי להערצה - והיא לא העניין. העניין הוא ההשלמה המלאה שלי עם המצב הנפשי והחברתי הירוד שאליו קלעתי את עצמי. אולי אני יכול להאשים את הוריי באי אלו בעיות בהתפתחות הנפש שלי, שבמובנים רבים נותרה ברמה של ילד בן חמש (לא ילד רגיל, אלא ילד עם בעיות התפתחותיות כמובן), אבל עדיין ברור לי שהאשמה המלאה היא בי. היכולת שלי להכיל ולקבל את הפגמים הללו, לצד ההכרה שלי בחוסר היכולת, או יותר נכון, חוסר הרצון (ובצדק!) של האחר לקבל אותם, היא שמדהימה אותי בכל פעם מחדש, ועם זאת, גם אותה אני מקבל בזרועות פתוחות. אפילו למדתי לאהוב את זה. במצב דברים אבסורדי זה, פיתחתי הערצה עצמית לתכונות האישיות המחורבנות שלי. כאילו הייחודיות הזו ראויה להערכה והכרה, ואם אף אחד אחר לא מוכן להכיר בכך, אז מוטב שלפחות אני אוהב את עצמי. ואני אוהב את עצמי מאוד.

"אני מאונן כל היום", הסברתי לנירה הפסיכולוגית שלי כששאלה איך אני מתמודד עם כל כך הרבה דחיות. האמת היא, שהאוננות אינה קשורה בכלל לדחיות. גם בתקופות שהייתי עם מישהי (וזה תמיד נמשך זמן קצר) נהגתי לאונן המון. האוננות זה רק עוד פן באהבה העצמית שלי, וכמובן קשורה במישרין לכמות הזמן הפנוי שלי.

"בבוקר, ברור, ובצהריים עוד פעם או פעמיים, אחרי ארוחת ערב ובלילות עוד פעמיים או שלוש. אז נראה לי חמש או שש פעמים סך הכל", פירטתי למרות שנירה לא באמת ביקשה פירוט.

"טוב, האמת היא שסתם רציתי לדבר איתך על סקס. תמיד חשבתי שאפשר לדבר עם פסיכולוגים על סקס באופן חופשי. נכון?", היא הנהנה בדאגה ורשמה כמה דברים במחברת שלה, "יכול להיות שאני מטריד אותך מינית כשאני מדבר על אוננות ככה?", היא הנידה בראשה בדאגה תלשה את הדף.

"רשמתי לך מספרי טלפון של כמה פסיכולוגים שאני ממליצה עליהם", מסרה לי את הדף ומאז אני כבר לא בטיפול. בכסף שחסכתי שידרגתי את המהירות של האינטרנט ועשיתי מנוי לכמה אתרי סקס נבחרים.

הלכתי לאורך הטיילת בערב שלפני מסיבת הרווקים. אני עושה את זה לפעמים כדי להרגיש שאני עושה קצת פעילות גופנית. הדלקתי סיגריה כשהרגשתי שהפעילות הספיקה לי והמשכתי לטייל. בדרך כלל אני מרגיש מיצוי של הפעילות הגופנית כאשר הסלידה שלי מהמתעמלים האמיתיים לאורך הטיילת עולה על גדותיה וגורמת לי לשנוא את כולם. את הגברים החטובים שרצים בבגדים "נושמים" כאלה שמיועדים לריצה ומכשירים למדידת דופק או מה שזה לא יהיה צמודים לזרועותיהם. את הבחורות שמזיעות באופן סקסי כל כך עם האוזניות תקועות עמוק באוזניהן על מנת שלא ישמעו בטעות את השריקות והמבטים של בני המיעוטים הפזורים על הדרך ומנסים למכור משהו, לנקות משהו או סתם להרגיש כמו בני אדם. את השמנמנים שרצים מיוזעים ותשושים, ראשם מטלטל מצד אל צד ועל פניהם הבעת סבל שגורמת לי לרצות לצעוק להם "בשביל מה?!", אבל מתוך דאגה לשלמות גופי אינני צועק את זה עוד. אני שונא גם את הזוגות שהולכים יד ביד או מתחרמנים על הספספלים, מצחקקים, את המלצרים במלכודות התיירים היקרות ללא הצדקה ועוד יותר את הסועדים שם, את המתרחצים בחוף ואת השוחים בבריכת גורדון, את רוכבי האופניים וכלי הרכב הארחים. את כולם אני מתעב. הסיגריה נגמרת ואני נזכר לשלוח הודעה ליורם:

"מחר בתשע מתחת לבית שלי?"

"על מה אתה מדבר?

"אני אחכה לך שם שתאסוף אותי. נוסעים לחור הזה למסיבת רווקים"

"אמרתי לך שזה לא בטוח"

"ואני אמרתי לך שתגיע

תשע בבוקר, אני מחכה לך שם.

תגיע

קנינו תבלינים שחבל לך על האשך"

"אני אגיע"