לפרקים 1-2

3.

הלילה באאוטבק האוסטרלי מתחיל מוקדם. השעה עוד לא תשע בערב אבל החושך מוחלט, שחור יותר מכל חשכה אחרת. שביל החלב נראה כמו מיליוני זרקורים רבי עוצמה שנזרעו בשמיים הכהים. אין ירח, רק כוכבים, המון כוכבים. לראשונה בחייהם הם יכולים להבין איך נבחר השם שביל החלב. שני גברים צעירים ישראלים יושבים שעונים על רכב ישן באמצע הדרך בין שם לבין שם, מעבירים ביניהם סיגריה מגולגלת וריחנית. כמה מטרים מהם גופת קנגורו טרייה שמתחילה את מסע הריקבון שהוא דרך כל חי. פעם בשעה עובר לא רחוק מהם, בכביש ממנו ירדו בעל כורחם, רכב ומפר את הדממה בשאונו ואת החשיכה בפנסיו. רוב הרכבים הללו הם משאיות ענק.

"אלה מחסלות את הקנגורו בלי להרגיש בכלל", אומר הגבוה ברצינות גמורה.

"אמרתי לך שהיינו צריכים להתקין על הנמר מפצפץ קנגורו!", אמר המתולתל, משועשע, "לא, למה שנפגע בקנגורו, אנחנו נוהגים זהיר ולא ניסע בחושך", המשיך בחיקוי מעליב של חברו.

"אלה, הנהגים של הרוד-טריין, יושבים כל ערב בחניון של המשאיות וסופרים מי חיסל יותר קנגורו באותו יום", אמר הגבוה.

"יש בונוס ניקוד על וומבטים", צחק המתולתל.

"מה נעשה?"

"נלך לישון"

"לא יכול להרדם"

"אין לא יכול להרדם, יש לא עייף מספיק"

שוב צחוקים מתגלגלים אל תוך הדממה בשממה. הם נכנסים לרכב כי קר מדי.

"אתה שוב חושב עליה", אומר המתולתל, "צא מזה כבר, שכח אותה, גם ככה לא רצית שתהיו יחד".

"דווקא רציתי".

"רצית, לא רצית, בכל מקרה לא היתה טובה לך. היא תהרוס לך את החיים. היא הורסת לך כבר עכשיו. ויותר גרוע - היא הורסת לי!".

"לא מצפה שתבין"

"אני דווקא מצפה שתבין"

"אין מה להבין, זה אהבה"

"שום אהבה ושום דבר, רק סבל וטיפשות. תפסיק להיות טיפש והכל יסתדר"

"בסדר, בסדר, טיפשות, זה הכל. לפעמים אתה ממש אידיוט".

"עדיף לפעמים מאשר כל הזמן".

אחר כך הם שתקו, כמו שרק שני גברים טיפשים יכולים לשתוק אחד עם השני. והם בהו, כל אחד לעבר החלון שלצידו, וכל אחד ראה בדיוק את אותו הדבר - חושך מוחלט ואדים שהצטברו על הזגוגית.

הגבוה חשב עליה, ואיך שהוא אהב אותה ורצה אותה וכמה זמן לקח עד שחיזוריו המהוססים נשאו פרי והם הפכו לזוג. ועכשיו, כשהם לא ביחד, כמה זמן מבוזבז לריק. כולם חשקו בה ביחידה. ככה זה עם החובשות, תמיד כולם מפנטזים עליהן. כנראה בגלל האינטימיות הזו שנוצרת במפגש עם החובשת, בחדר שלה, עם המיטה הזו המרופדת והנוחה, המגע המחשמל של החובשת כשהיא בודקת את גופו של החייל הדואב, מניחה יד ענוגה על זרועו בטרם תחדיר את המחט של החיסון. יותר מזה, יחסים אינטימיים עם החובשת מלווים תמיד בפנטזיה על ה"גימלים" וה"בתים" שתוכל להוציא לאהוב ליבה, כדי שיוכלו לבלות יחד יותר. והחובשת הזו, יותר מכל חובשת אחרת, היתה לא רק חובשת, אלא חובשת יפהפייה. הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה מסתכל עליה הוא עיניים גדולות, ענקיות ממש, וכחולות כל כך שאתה בטוח שאם תביט, יש סכנת צריבה מהמדוזות באוקיינוסים האלה של עינייה. אחרי שתרגע מהעיניים ותהיה מסוגל להסתכל לכיוון אחר מיד תבחין בשפתיים הבשרניות שלה, שתמיד נראות כאילו זה הרגע סיימו לצחוק צחוק מתגלגל. ולרוב זה היה גם נכון, היא הרבתה לצחוק, מכל דבר. פעם אחת הוא זוכר, היא צחקה עשרים דקות ברציפות, צחוק שכל פעם שדעך התחיל מיד מחדש, והכל בגלל שאמר לה "אחר כך" בתשובה להצעתה "אולי נלך לאכול משהו". כששאל מה כל כך מצחיק, לא ידעה לענות ופשוט משכה בכתפיה בתנועה שמאוד אופיינית לה ולילדות בנות חמש, וחייכה אליו את החיוך הלא מתאמץ הזה שכל כך מושך כל אחד שמסתכל עליה, ואותו בעיקר. אחרי שתפסיק לפנטז על השפתיים שלך נצמדות לשפתיה, תוכל כנראה להבחין במבנה פניה העגלגל, שכל כך מזכיר שחקנית מפורסמת אחת משנות השבעים שאינך מסוגל לזכור את שמה, אבל היא ממש דומה. אחרי כן ימשכו אותך מותניה הצרים לאחוז בה ולהצמיד אותה אליך, לא תעשה זאת רק בגלל שברור לך שאין לך שום סיכוי עם אחת כזו, שבוודאי תקרע אותך במכות ורק תמצא עצמך חבול ומושפל על הקרקע, בגלל שהעזת לעשות מעשה שלא יעשה, אבל עם גוף שכזה כמעט כל אחד היה מתפתה.

והיא היתה שלו. זה לקח הרבה זמן וכסף, כמו שהולך השיר של הריסון, אבל היא היתה שלו. היא נכנעה לחיזוריו. היא הלכה שבי אחר עשרות הוורדים, הבלונים האדומים, הפתקים האנונימיים, הדובונים הצמריריים ושאר הפתעות נדושות שהמתינו לה בחדר החובשת כל כמה ימים. ואז היתה איזו נשיקה שהוא לא יישכח לעולם והסעירה את עולמו, ומבחינתו היא היתה שלו. אבל הוא לא שם לב שהיא היתה שלו בתנאים שלה בלבד. והתנאים האלו שלה היו נוקשים מאוד. והכללים שלה היו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. והדבר היחיד החיובי היחיד שניתן לומר עליו בהקשר הזה זה שהוא פשוט לא היה מודע לכך שהפך עבד לאהבה. היא לא אהבה אותו באמת. היא אולי רצתה לאהוב אותו. אולי חשבה שכדאי לה להיות בקשר הזה איתו. אבל לא אהבה באמת ובכל הזדמנות איימה בפרידה וכשהגיע הרגע, שעות לפני שיצא מהדירה ששכרו יחד, הודיעה לו שהיא כבר עם מישהו אחר, והמישהו האחר הזה ייכנס לגור שם כשהוא יהיה בטיול-אחרי-צבא שלו, ושהיא כבר תארוז בשבילו את הדברים בארגזים ותתאם עם אמא שלו שתקבל את הארגזים לביתה, לשם ישוב לאחר שיינחת בישראל.

המתולתל לא אהב ולא נאהב ולמרות שחשב על אהבה וחשק באהבה, לא ידע מה לעשות עם כל המחשבות והחשקים הללו. כך, מלבד תסכול ודכאון, לא חווה שום חוויה שקשורה באהבה. הוא לא הודה בכך בפני אף אחד, ובקושי בפני עצמו, אבל עד הנסיעה הזו, מלבד זיון יבש אחד (שהרטיב את מכנסיו ותחתוניו לגמרי) בגיל תשע עשרה עם איזו נערה בת שבע עשרה, באיזה אוהל באיזה פסטיבל מוסיקה, היה בתול. את כל תקוותיו למציאת אהבה או לפחות סקס אמיתי, תלה בנסיעה הזאת. אבל השותף הזה לטיול, אכזב אותו מכל הבחינות, ובעיקר בחוסר יכולתו להיות פרטנר לחיפוש אחר הרפתקאות מיניות. כל כך ניסה לגרור אותו למסיבות הפרועות על חופיה שטופי האלכוהול והסמים של קו-פנגאן. כל כך ניסה לשכנע אותו שיפנו לבנות ההן בשולחן ההוא במקום הזה שהיו בו ולהציע להן להצטרף אליהם לערב או אפילו לכמה ימים של טיול משותף. אבל כלום. הבחור היה מוכה אהבה וייאוש ולא היה מוכן בשום פנים לאפשרות שיהיה סיכוי כלשהו שימצא עצמו בזרועות מי שאינה החובשת שהיתה שלו. מה שלמעשה מנע כמעט כל סיכוי כזה עבור המתולתל.

למרות הקור הם נרדמו. המתולתל נרדם לפני הגבוה, שנשאר עוד ער לשמוע את נשימותיו הקצובות של חברו הופכות עמוקות יותר ויותר ככל ששקע בשנתו. הגבוה כתב שירי אהבה נכזבת בראשו וכמה מילים ביומן המסע שלו, שהיה נפרד מיומן המסע המשותף שניהלו. הוא דאג שלפחות אחת ליום ייכתבו שניהם לפחות עמוד אחד ביומן. ודאג שבכל יום יכתוב הוא לפחות פסקה אחת או שיר אחד ביומנו שלו. לאחר שסיים לכתוב נשען לאחור, מיואש, הביט בתקרה המתקלפת של הנמר, ונרדם בעודו מנסה לדמיין את החבר החדש של החברה שלו, במין שאיפה מזוכיסטית.