שלושה שירי ערש תפסו אצלנו חזק, והם ממש לא שירי הערש שהיינו מצפים לשיר, אבל ככה יצא.

בהתחלה, כשהוא היה קטנטן, מאוד הרגיע אותו לשמוע אותי שר לו את "לוקח ת'זמן". גם היום הוא אוהב את השיר, אבל כבר יוצא ששרים אותו פחות.

אחר כך, במשך תקופה ארוכה מאוד, ועד היום מדי פעם עוד שרים אותו, היה את "אני אוהב" של הכבש הששה עשר (בעצם, את שניהם כתב יהונתן גפן). 

ואחרי כן, וגם היום הוא עוד מבקש לעתים שאשיר לו על המכונית הישנה שנוסעת על תוך הלילה הרטוב, כלומר "סע לאט".

אבל יותר משהוא אוהב את שירי הערש האלה, הוא אוהב שממציאים לו שירים וסיפורים שהוא מגדיר בדיוק מה הוא רוצה שיהיה הנושא שלהם.

כך נולד הסיפור על האוטו האדום הקטן שהיה לו חבר קטר, והוא היה מאוד סקרן לגלות מה יש לקטר בכל הקרונות שמחוברים אליו. אולי מתישהו אכתוב אותו, סיפור נחמד. יותר נחמד מהסיפור על האוטו שנפל לבור או האוטו שנפל לים או האוטו הצהוב הגדול... הבנתם את התמה המרכזית של הסיפורים.