מצד אחד, זה נכון שהחיים לא הולכים ונהיים קלים יותר ככל שהזמן עובר. זאת אומרת, מדי פעם יש געגוע לימים של פעם, להיות ילד חסר דאגות רציניות, חופשי לגמרי, או להיות אפילו חייל, שעם כל החרא שבצבא, סך הכל זה היה די קל להיות חייל, גם כן בלי יותר מדי דאגות. יש געגוע להיות סטודנט, כי גם אז היה נחמד סך הכל והיה הרבה זמן פנוי וחופשי ושעות על הדשא וחופשות ארוכות, בחו"ל ובארץ. 

אבל מצד שני, שוכחים בקלות שגם בזמנים ההם היו דאגות רציניות ותסכולים ועצבים ולחץ, והיו הלימודים ושעות ארוכות בבית הספר, וסופי שבוע בבסיס, וטרטורים, ומבחנים ועבודות שצריך להגיש במועד, ומועדי ב' שצריך להמנע מהם, וסך הכל לכל תקופה יש את הדאגות שלה. אז אם כבר מתגעגעים למשהו, זה ללהיות צעיר יותר. הרצון לקבל חזרה כמה שנים, לא משנה כמה. אפילו שנה אחת לקבל חזרה היה נחמד. כי ככל שמתבגרים התובנה הזו שזמן שחלף איננו חוזר עוד הופכת מוחשית יותר, היא חלק מהיום יום. 

לעזאזל, למה אני חושב ככה, למה אני מחשב כמה שנים עוד יש לי. מה לעזאזל אני רוצה כבר להספיק בשנים שנותרו. הרי אין לי שום שאיפה ספציפית מעבר ללהתקיים ולהיות כאן גם בעוד שלושים שנה, כשהבן שלי יהיה בגילי ואני אהיה כפול מגילי עכשיו. 

וחוץ מזה, מדי פעם מדהים אותי לגלות כמה מעט בעצם חייתי. מדהים איך תקופה של שש שנים בערך עם אהבתי, אם בני, מהווה 20% מהחיים שלי. זה נשמע המון - חמישית מחיי אנחנו ביחד - אבל מרגיש כל כך מעט, כאילו לא הספקנו בכלל להיות יחד, כאילו הזוגיות הזו טרייה כל כך. ועם זאת, מה שעברנו מוכיח אחרת - יש לנו ילד בן שנתיים וקצת, לפני כן עברנו הפלה אחת, לפני כן היינו זוג תקופה ארוכה. עברנו עבודות שונות, תקופה של אבטלה, חולי, בריאות, אושר וכאב. יכול להיות שכל זה היה בתקופה של שש שנים סך הכל? ולמה זה מרגיש כל כך מעט? ולמה כל השנים שקדמו מרגישות כאילו היו ארוכות כל כך. למה השלוש שנים של הצבא, למשל, מרגישות כמו השש שנים האחרונות?

כנראה שזה העניין הזה שככל שאתה מבוגר יותר הזמן עובר מהר יותר. זה גם הגיוני אם מתייחסים לכך שהכל יחסי. זאת אומרת, כשאתה ילד, למשל בן שנתיים, חיית סך הכל עשרים וארבעה חודשים. חודש אחד בשבילך זה כמו שנה בשביל מישהו בן עשרים וארבע. ובשביל בן ארבעים ושמונה, שנתיים חולפות כמו שנה של בן עשרים וארבע, שהיא כמו חודש עבור אותו בן שנתיים. וזה רק המתמטיקה ההגיונית. בפועל, זה נראה לי משהו שמרחש כמו סדרה הנדסית או משהו כזה (לא חזק במתמטיקה או מונחים מתמטיים), כשלבן ארבעים ושמונה, שמונה שנים חולפות כמו ארבע שנים לבן עשרים וארבע, שחולפות כמו חודש עבור בן השנתיים.

בקיצור, ככל שמתבגרים הימים חולפים מהר יותר, ולפני ששמים לב שנים חולפות במהירות, ואפילו אם הספקת לעשות הרבה נדמה לך שלא עשית כלום, וחוסר הסיפוק עלול להתגבר. זאת אומרת, אם אתה בנאדם עם שאיפות לעשות כל מיני דברים, חוסר הסיפוק עלול להתגבר. אז מצד אחד מזל שאין לי יותר מדי שאיפות מרחיקות לכת להספיק לעשות דברים מעבר ללהתקיים, אבל מצד שני, יש את התחושה הזו כל הזמן, שבכל זאת צריך לעשות דברים, התחושה המעיקה מדי פעם שאסור להסתפק בפשוט לחיות, כאילו פשוט לחיות זה סתמי מדי, כי הרי כולם חיים אז מה הגליק הגדול בזה.