צלילי המוזיקה

כבר לרגע הצלחתי לראות את עצמי הולכת ברחוב לשמע מנגינה כה מוכרת. אותה מנגינה שבגללה אפילו הקולנוע הנטוש היה מוציא אנקות צער ומועקה. כבר לרגע חשבתי ש...

אך דבר לבסוף לא קרה.

הקולנוע הנטוש

בעודי הייתי ילדה קטנה, עוד אותה אחת שהחזיקה את ידה של אמה, לראשונה ראיתי את השרפה האחרונה, כה מזעזעת ומצמררת ובכל זאת מרתקת עין. העשן התגבר על העננים הסמיכים וקרא אתגר לחשכת הלילה.

אם צירוף מקרים זה ובין אם לא, החלון שלי משקיף אל הקולנוע ואליו כך גם משקיפה אהבתי.

למרות הזיכרונות המתוקים אך מתסכלים הנובעים מהמקום, זיקתי ואהבתי לא השתנתה כלפיו, אין הוא אשם שהכל התרחש דווקא שם. לדעתי זה רק הוסיף לחשיבותו.

הוא הדבר היחיד אליו נקשרתי למשך זמן ארוך כל כך, הוא הדבר היחיד שלא הרסתי כיוון שכבר היה הרוס.

צער ומועקה

אמא נחשבת לאלוהים בעיני כל ילד, ומה שהיא אומרת לרוב ישמע כדברי נכון, כמצווה. במילים עקיפות, לאחר שהסברתי לה את מהותי ומעשיי, היא הזכירה שגם אני מכאיבה לאנשים בזמן שגורמת לעצמי לסבול. היא טוענת שאני צריכה ללמוד להפנים ולהתרגל אל דברים כיוון שהאורות המרהיבים לא דולקים לנצח, וסחרחורת והנאה בלתי פוסקת גם היא תתחיל להתיש מתישהו גם אם הקרוסלה עדיין מסתובבת.

רצף מאורעות מקריים שהובילו לסקופ הלוהט בחיי, ובמילים אחרות לכאוס מוחלט. מי היה מאמין שהדחף להמשיך וליהנות בחיי הלילה עד הבוקר ואחריי, בעקבות סיבות דיסקרטיות, יובילו אותי לכאלה מלודרמות בראש.

ועכשיו אני שוב יושבת עם גב רכון אל הברכיים ומצח עטוף באצבעות, "למה לא מנעתי מכל זה לקרות". איך קרה שזו שמחשבת מאה צעדים קדימה ומנסה לעקוף כל עימות, יושבת וחושבת כעת איך לא הצליחה להדוף את הרצונות הפנימיים לפרוץ החוצה.

הפעם אני האחראית למעשים ואין על מי להפיל את האשמה. אני תכננתי את המהלכים, למרות שביצעתי אותם בראש קטן ותם, תמימות שקרית שהיחידה שבולעת אותה היא אני. הייתי אומרת לעצמי "זה לא יוביל לדבר" ,וכעת הגעתי אבודה ועומדת מול התפצלות נתיבים, שרק אחד מהם יקבע את סוף המשחק והאחר יוליד בעיות נוספות. כמובן שאני המהמרת היחידה, כרגיל...

אומרים שהפכתי להיות אפאטית לחיים וכל דבר, אבל איך בעצם יהיה לי מה לתרום לחיים הסובבים כשאין דבר בידיי, ומה שעדיין נמצא שם, רופף ,מתפרק ,ונופל.

חיפושי "האני" שלי כבר מזמן הסתיימו, וחלק מן הדברים שרובצים בראשי ומכים אחד אחרי השני, נורא

קשה לקטלגם בטור אותם החיפושים, למרות העובדה שבכל זאת הם מתקשרים למהותי הערירית לאחרונה.

אני מעורערת וממורמרת מכדי להתמודד עם קשיים שוקקי חיים, שרק פורחים להם ואף מערערים את נפשי יותר, מה

שגורם לתחושת חוסר תכלית קיומית.

לצערי או לשמחתי, כדור בריאה לא יכניס בתוכי פתרונות ואמבטיה מלאה לא תטביעה את הבעיות.

אז אל מה אני פונה עכשיו?

מאסו עלי שיטוטיי במחשבות, הסיבוכים בהם אני נמצאת או שייתכן שאני זו שמסבכת, ובכל זאת

לפיתרון נאור איני מצליחה להגיע. ואם אני זו שמסבכת, זו שמקנה לבעיות את החסינות ובלתי שבריריות, אולי

בכל זאת שורש הבעיה הוא בתוכי ולא בגורל שמצחקק לי בפנים...

אומרים לי שאני פסימית מדי, וזהו האישום שלי, ואני זו שממגנטת את הצרות אלי עם התדרים השליליים

שעוברים בתוכי ומסביבי. זכור לי כי לפני כחצי שנה, אדם מסוים הצליח לגרום לי להגיב אחרת למתרחש, לנסות

לחפש את הטוב קודם כל בדברים, באותם הרגעים אפילו הבנאליות הפסיקה לזרוע בי פחד וחשש מדרכי החיים.

משום מה, אני פה כעת וכלל לא עם אותן נקודות מבט, רגשות ומסקנות. כנראה שזה לא אמיתי, והעולם בנוי על עפר, תוהו ובוהו.

אני אטומה, וכנראה שדבר כבר לא ישנה זאת, אני מתחבאת ומסרבת לצאת. אני ישנה לי בין כל רקמות הבועה

האוטמת אנושות.

אני סך הכול רוצה לישון, בין זרועות מחבקות ,ידיים מלטפות, ידיים מחזיקות שלא אפול בחזרה אל עולמי.

אך גם מצח אל מצח יכול היה להיות נחמד...