רצף מאורעות מקריים שהובילו לסקופ הלוהט בחיי, ובמילים אחרות לכאוס מוחלט. מי היה מאמין שהדחף להמשיך וליהנות בחיי הלילה עד הבוקר ואחריי, בעקבות סיבות דיסקרטיות, יובילו אותי לכאלה מלודרמות בראש.

ועכשיו אני שוב יושבת עם גב רכון אל הברכיים ומצח עטוף באצבעות, "למה לא מנעתי מכל זה לקרות". איך קרה שזו שמחשבת מאה צעדים קדימה ומנסה לעקוף כל עימות, יושבת וחושבת כעת איך לא הצליחה להדוף את הרצונות הפנימיים לפרוץ החוצה.

הפעם אני האחראית למעשים ואין על מי להפיל את האשמה. אני תכננתי את המהלכים, למרות שביצעתי אותם בראש קטן ותם, תמימות שקרית שהיחידה שבולעת אותה היא אני. הייתי אומרת לעצמי "זה לא יוביל לדבר" ,וכעת הגעתי אבודה ועומדת מול התפצלות נתיבים, שרק אחד מהם יקבע את סוף המשחק והאחר יוליד בעיות נוספות. כמובן שאני המהמרת היחידה, כרגיל...

אומרים שהפכתי להיות אפאטית לחיים וכל דבר, אבל איך בעצם יהיה לי מה לתרום לחיים הסובבים כשאין דבר בידיי, ומה שעדיין נמצא שם, רופף ,מתפרק ,ונופל.