חיפושי "האני" שלי כבר מזמן הסתיימו, וחלק מן הדברים שרובצים בראשי ומכים אחד אחרי השני, נורא

קשה לקטלגם בטור אותם החיפושים, למרות העובדה שבכל זאת הם מתקשרים למהותי הערירית לאחרונה.

אני מעורערת וממורמרת מכדי להתמודד עם קשיים שוקקי חיים, שרק פורחים להם ואף מערערים את נפשי יותר, מה

שגורם לתחושת חוסר תכלית קיומית.

לצערי או לשמחתי, כדור בריאה לא יכניס בתוכי פתרונות ואמבטיה מלאה לא תטביעה את הבעיות.

אז אל מה אני פונה עכשיו?

מאסו עלי שיטוטיי במחשבות, הסיבוכים בהם אני נמצאת או שייתכן שאני זו שמסבכת, ובכל זאת

לפיתרון נאור איני מצליחה להגיע. ואם אני זו שמסבכת, זו שמקנה לבעיות את החסינות ובלתי שבריריות, אולי

בכל זאת שורש הבעיה הוא בתוכי ולא בגורל שמצחקק לי בפנים...

אומרים לי שאני פסימית מדי, וזהו האישום שלי, ואני זו שממגנטת את הצרות אלי עם התדרים השליליים

שעוברים בתוכי ומסביבי. זכור לי כי לפני כחצי שנה, אדם מסוים הצליח לגרום לי להגיב אחרת למתרחש, לנסות

לחפש את הטוב קודם כל בדברים, באותם הרגעים אפילו הבנאליות הפסיקה לזרוע בי פחד וחשש מדרכי החיים.

משום מה, אני פה כעת וכלל לא עם אותן נקודות מבט, רגשות ומסקנות. כנראה שזה לא אמיתי, והעולם בנוי על עפר, תוהו ובוהו.

אני אטומה, וכנראה שדבר כבר לא ישנה זאת, אני מתחבאת ומסרבת לצאת. אני ישנה לי בין כל רקמות הבועה

האוטמת אנושות.

אני סך הכול רוצה לישון, בין זרועות מחבקות ,ידיים מלטפות, ידיים מחזיקות שלא אפול בחזרה אל עולמי.

אך גם מצח אל מצח יכול היה להיות נחמד...