בעודי יושבת לבד ליד עדן החלון מתעוררת הזריחה יחד עם קולות ההמון, או בזמן בו עפעפיה של העיר כבדות ונעצמות. אלו הן השעות המסוכנות ביותר עבורי. אותן שעות כאשר המחשבות תופסות פיקוד ואנרכיה מתקוממת בראשי, וההיגיון הוצא לגיליוטינה. "אם אין לחם תאכלו עוגות" התשוקה צועקת, בעודי נוגסת מכל דבר.

החטאים כבר חרוטים על דופן הגולגולת, והם רק מחכים לפרוץ החוצה ,אל הטהור עד כה.

תחת מסווה הצניעות רצונותיי ותשוקותיי משתוללים וסוערים, עד כדי כך שבעצמי איני מסוגלת להבין את פשרם. החיוך המתוק אשר נעול בסוד לא פוסק מלטאטאה את מחשבותיי ולשבות אותן.