השמיים נצבעו ארגמן, שעת הדמדומים הגיעה בה העורבים מחפשים קורבנות לסעוד מגופותיהם, כל האלה שנספו.

קינתה של הרוח המפזרת את העפר הנותר משדה הקרב, מעכירה את האווירה אף יותר מריח הגוויות.

לב קר הוא לב מת, אך בכל זאת אני מהלכת כחיה לא משנה מה כבד העול על גבי. עוברת בין העצמות ודורכת על כל הנותר מן העבר. מטשטשת את צלמם עד שאני בעצמי כבר לא מזהה, ומלבד לצרחות עורבים לא נותר דבר.

אם לקשר בין דברים, למרות שזה לא מסוג הדברים בהם אני מתמחה עד כדי גיחוך, אפשר לשים לב שהכול מחוק.

לא בהכרח כי מבחינה תכנית המקום הזה היה נחשב לסגור, ושכוח אל. הייתי מעדיפה לכנות את זה כפתיחת דף חדש, אבל גם לא לכך התכוונתי או הייתי רוצה. סך הכול העברתי עמוד בספר וכתמי הדיו טרם הספיקו להשאיר את כתמם על הדפים שלא נדבר על להתייבש, הרומן השתלשל למקומות לא מציאותיים. לפעמים אני אף מרגישה כמו דורותי בארץ אוץ בשילוב עם אליסה בארץ הפלאות, רק בגרסה הישנה של אליסה הרי שפעם היא הייתי מיועדת למבוגרים.