אתמול היה לי יום הולדת. גיל 17 מגניב רק מהסיבה שמתקצר הזמן עד לגיל 18. עוד שנה מהיום ההורים שלי לא יהוו יותר מכשול עצום כ"כ בחיים שלי. זה ממש טוב כי עד עכשיו התלותיות הזאת גרמה לי המון נזק. ה"ווייבס" שהם מקבלים ממני הם שליליים. הם בטוחים שיש להם ילדה שהיא אכזבה. ששום דבר לא יוצא לה.

לכן החלטתי לערוך ארוחה למספר מצומצם של חברות אצלי בבית. אמרתי שאני אכין את הכל. הכנתי סלטים קניתי פיצות והכל נראה סבבה לגמרי. אתמול ב2 יצאתי לפגוש את גלעד בפארק הירקון לפני שאני חוגגת עם החברות. היה המון כייף, והוא חיכה לי עם טייק אווי של סושי ובירה ובריזר. ישבנו, אכלתי, שתינו, עשינו טיול על רולר, הסתלבטנו.. ואז אבא שלי מתקשר וצורח עליי במשך 10 דקות תמימות על כמה שאני מפגרת. בכל מיני מונחים חדישים ברוסית, בכל מיני צורות שונות של שיחבור, ואז מנתק. הסתבר ששחכתי לנעול את הדלת מהבית.

להבדיל מרוב ההורים, שהיו כועסים וממשיכים הלאה, ההורים שלי לוקחים את העניין הזה כעוד הוכחה נוקבת שאי אפשר לסמוך עליי. הציפיות שלהם בכל זאת נשארות גבוהות ולכן עם כל מעידה שלי הם לא עומדים שם בשביל לתפוס אותי, הם עומדיםבצד, נותנים לי ליפול ואז מצביעים עליי וצוחקים. משווים אותי לאחותי המוצלחת שאף פעם לא מועדת. גם אם כן, בלי ידיעתם.תופסים אותי בפאשלות ולא בקטעים הטובים. ואם יש פאשלה לצד הצלחה אז תמיד יתעסקו בפאשלה ולא בכך שעשיתי משהו כמו שצריך.

אז אחרי שנרגעתי קצת, אילנה התקשרה להודיע שהיא תתעכב, מה שיעקב גם אותי. אז התקשרתי לאבא להגיד לו את זה.

התגובה שלו הייתה: לא יכולתי לצפות ממך לשום דבר אחר.

לא יכולתי לשאת את העוול על כתפי, וגם הרולר הכבידו עליי פיזית, אז הייתי על סף קריסה והפלאפון החליק מידיי ונחת על הריצפה. הסוללה קפצה מתוכו והשיחה מן הסתם נותקה.

ואז, הוא בטוח כבר שאני מנתקת לו בפנים.

בקיצור, הסיפור נגמר בכך שהם לא אמרו לי כלום ליד החברים אבל הזהירו אותי שברגע שהשטח יתפנה אני יאכל את הכאפות של החיים שלי. היום בבוקר אבא הודיע כמה כשלון אני מבחינת האוכל כי נשאר המון ממנו.

והכל באשמתי כי לא חישבתי נכון את נפח הקיבה של כל אחת מחברותיי (את נפח הקיבה של גלעד כבר אין צורך למדוד. כולם יודעים).

הובכן, הריי לכם הסיבה לכך שאני שמחה שעברה עוד שנה. אני מנסה להתעלם ממה שחושבת עליי המשפחה, אבל זה לא איזה כמה פרחות בכיתה שלא באמת מכירות אותי וסתם מצאו קורבן להתעלל בו, זאת המשפחה שלי. האנשים שאני חיה איתם תחת קורת גג אחת שחושבים שאני כישלון, עצלנית, חסרת עמוד שידרה, חסרת דיעה, נגררת אחרי העדר, חסרת טעם בכל הקשור לאסטטיקה,ילדה קטנה שאי אפשר לסמוך עליה, לא אחראית והרשימה לא נגמרת בזה.

הקטע הבאמת מצחיק הוא שאחרי כל פאשלה שלי החיים שלי ממשיכים. אני לא מרגישה שינועי באני הפנימי עד שמגיע רגע שבו זה מוכיח את עצמו. כמו ברפסודיה שמינו אותי להיות אחראית בנייה. נבהלתי וכמעט בכיתי. לא יכולתי לתאר את עצמי בתפקיד אחראי בכלל, ורק מתוך לחץ של חברי הקבוצה והמדריכה הסכמתי. ואז היו כמה דברים שלא הסתדרו וקרסתי שוב ולקחתי את האשמה עליי. כי זה מה שתמיד קורה, לא? אני אשמה. אני מפקששת פעם אחר פעם.

אוף, איפה גיל 18...