נשארנו שלושה. אמא, אבא ואני. ביחד עם אינס זה 4 אבל היא לא משנה הרבה אז עזבו.

אחותי וסבתא טסו כל אחת לדרכה לאיזה כמה שבועות והבית השומם שלנו לא סתם שומם כי אין אנשים, עכשיו גם אין אוכל.

כי סבתא, הייתה עושה קניות לפחות 20 פעם בשבוע מחשש שמישהו אצלנו ימות מרעב.

עכשיו, אבא מכין לעצמו טוסטים עם גבינה שמלאה בעובש (ולא אחת שקנינו ככה בכוונה), ואני אוכלת כל החיים שימורים.

הובכן, החדשות הפחות מצערות הן שהיום הוא הולך לקנות אוכל. אבל אני כבר יודעת במה זה ייגמר: 20 פחיות של בירה רוסית שימלאו את המקרר שלנו עד שאם נפתח את הדלת, הכל יפול עלינו.

כשגלעד מגיע אליי, אני לא יודעת מה לעשות כי אין אוכל, והוא משאבת מזון משונה ומה שיוצא מזה זה כמה שעות של בכי מר על זה שהקיבה שלו חלולה.. הייתי מאכילה אותו, זה לא שאין בכלל בכלל אוכל, אלא שנראה לי שברגע שאציע לו משהו הוא יברח בזעקות אימים ולא ישוב עוד לעולם.

הימים חולפים בצורה כזאת שאני מאבדת תחושת זמן. העבודה בפארק הקופים מטריפה אותי והגעתי למצב שבו אין לי משפט שלא יוצא מהפה בלי נימה סרקסטית וצינית. זה מה שקורה לאנשים שעובדים שבוע בפינת יצירה. התחינות שלי נענו לבסוף ועברתי למלגשת מים(עם קצף. אל תשאלו) ומה שיצא מזה זה המון ילדים פצועים קשות מהדחיפות שנתתי לכל אחד מהם בגב לפני שהוא ירד. אפשר היה לשמוע "לאאאאאא!!!!" ארוך ומצמרר עד ה"ספלאש!" של המים.

יום ראשון אנחנו יוצאים לרפסודיה. משה ממציא כל הזמן שמות לגרעין אבל כולנו יודעים איך זה נגמר.. מוצאים מילון, פותחים בעמוד אקראי על מילה אקראית והרי השם שלנו!

ותראו מה השעה.. עוד כ15 דקות אבא לוקח את גלעד ואותי לפארק האהוב שלנו ליום בלתי נסבל נוסף.

אילנה, מזל טוב על האח החדש! שיהיה בריא ומאושר ושיעצבן כמה שפחות. תהני מלהחליף טיטולים ולנגב ריר מהסנטר...

(: